אתה יודע,

עכשיו אני מסתכלת על כל מה שהיה בינינו ומבינה שזו הייתה טעות אחת גדולה.

ואני אשמה,כן,אני אשמה.

אני אשמה שנתתי לקשר הזה צ'אנס,

אני אשמה שפתחתי אלייך את הלב שלי,

אני אשמה שבטחתי בך.

ובאמת בטחתי.

האמנתי שמי שאומר "אני אוהב אותך" אומר את זה מהלב.

והאמנתי לך,וגם כשהיינו ביחד והתחבקנו והתנשקנו האמנתי לך.

כי היה לי כיף,וכי התרגשתי,ולא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מעל שנינו.

הייתי בעננים.מהמחמאות,מהמילים היפות.

ואני שאלתי אותך,אם זה נכון. שאלתי אותך "אתה באמת אוהב אותי? מכל הלב?"

"בטח,מה נראה לך יפה שלי..." וליטפת לי את השיער.

אבל זו אני שבוטחת מהר באנשים ומאמינה להם. ובגלל זה אני נפגעת. אני צריכה לשים מחסום בלב,לעשות סלקציה חריפה בשביל לא להפגע.

ואתה היית חייב,היית חייב להגיד את המשפט הזה שהרס לי,שפגע בי,שניפץ את כל הבועה היפה הזאת שהייתי בה איתך.

אני לא יודעת למה עשית את זה.כי היה בינינו דבר מדהים.

אבל זה אתה עשית.ואי אפשר לחזור אל טעויות העבר ולשנות אותם,ואני עכשיו שמחה שזה נגמר.

למדתי שיעור חשוב איתך,

ומטעויות?לומדים.

משהו שכתבתי לפני כמה ימים,

רק אם היה לי האומץ לתת לו לקרוא את זה...