תני לי יד, תני לי מקום אצלך בעולם...

המלחמה הזו עשתה זוועות לכולנו. אין לי ספק בכלל.

אבל לרגע אני לא מסוגלת לשכוח את החיילים.

ובמיוחד אותך.

חודש שלם שהתחרפנתי מדאגה אליך, לא הפסקתי לרגע לחשוב מה קורה איתך, מה אתה עושה עכשיו,

האם אתה בסדר? נפצעת? קרה לך משו? מה עם החברים שלך?

בכל רגע ורגע ניסיתי לתאר לעצמי מה עובר עליך.

אבל לא הצלחתי, טל.

אף אחד לא מסוגל לתאר לעצמו מה אתם עוברים שם. אף אחד לא מבין. אף אחד לא יודע.

רק אתם. שעברתם את כל הזוועה הזו, שנלחמתם, שניצחתם בשבילנו. בשביל המדינה האחת והיחידה שלנו.

אני בטוחה שאתה לא אותו טל שהכרתי עד לפני חודש.

אין לי ספק שמשו בך השתנה, ומשו גדול מאוד.

אבל אני מקווה שאתה בסדר, שאתה תתגבר, ואני באמת באמת פה בשבילך.

כן, אני לא שכחתי אותך, ואני לא כועסת עליך. גם לא אחרי מה שעשית לי.

אני באמת דואגת לך. ואוהבת אותך. ורוצה שתחזור בשלום ותתרענן קצת, תנסה לחזור לעצמך.עד כמה שאפשר.

" מה עוד נשאר לי? רק חלק ממך.."