תני לי יד, תני לי מקום אצלך בעולם...

אני פשוט לא מצליחה להפסיק.

אני לא יכולה לעצור את הציפיות שלי, לא מסוגלת.

ורק עכשיו אני מבינה את המשפט "גודל האכזבה כגודל הציפיה"

זה אף פעם לא עבד עלי עד עכשיו.

יכול להיות שאני עושה צחוק מעצמי, שאני עוד ממשיכה לצפות שיתקשר,שיקבע להיפגש...

אבל אני באמת לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה..

לא יודעת אם זה טוב, או רע..

אבל שיקרה משהו כבר.

19:00

מדהים איך אחרי כמה שעות שכתבתי את הפוסט, הוא התקשר.

נפגשנו והלכנו לאכול.

כבר שכחתי כמה הוא היחיד שיודע לגרום לי להנות בצורה כזו.

אין ספק שהוא מדהים. כ"כ התגעגעתי אליו, לשירים שהוא שר כשהוא נוהג, לחיבוק החזק כשאנחנו יוצאים מהאוטו,

לאיך שהוא תמיד מסיים את האוכל שאני משאירה, לחיוך שלו והמבט בעיניים..

זה מוזר לי וזה כ"כ מרגיש לי נכון להיות איתו.

אבל הוא בטח כבר המשיך הלאה. הוא תופס אותי רק כידידה..והלוואי שאני טועה.