מתחילת שבוע שעבר התחיל לי סדר יום קבוע ומעורר בחילה,הינה הצצה קטנה לכל אנשים שעדיין לא נמצאים בפרופורציה:

ראשון:בית ספר עד שתיים ורבע,תגבור במתמטיקה עד שלוש,צמודה והולכת מכות עם פושטק בן 6 עד שבע.

שני:שעת אפס ולימודים עד אחד וחצי.פרוייקט מיכא"ל האגדי והמצחיק ביותר עד שש בערב.אוטובוס זריז לבהירה לשעתיים של רוגע עד תשע.

שלישי:שעת אפס ולימודים עד אחד וחצי.הכנות למסיבת סיום ושפע של נסיונות כושלים להרשים את אווה וצומי שמלווה בהמון השפלות עד חמש וחצי,

חזרה אינטנסיבית במקהלה לקראת אלפי ההופעות שאנחנו אפילו לא מוכנות אליהן עד תשע בערב,ומתשע עד 12 מכינים שיעורים ומתכוננים ליום המחר.

רביעי:בית ספר עד 12 ומשם לעוד חזרות מתישות ומביישות בדרמה עד שש,ואז צמר"ת.

לא לשכוח גם:מסבירים צעירים,זרעים של שלום,פרוייקט הגמר של פרוייקט מיכא"ל,ספונג'ה מדי שבוע בבית ועולל קטן ומעיק.

יש לי אותו,שהוא נמצא פה רק בגלל שהיא נעלמת,היא כועסת והיא לא הגיעה לבית ספר.

יש לי אותה,אבל היא נעלמת לי בזמן האחרון כי אני פשוט לא מוצאת זמן בשבילה(הביטי למעלה יקירה).

יש לי אותן,שאני מתגעגעת אליהן בצורה מטורפת ואנחנו פשוט לא מוצאות זמן לתאם פגישה נורמאלית.

יש לי אותם,שצצו לי מחדש היום ואני מאושרת עד הגג אבל אני לא חושבת שאני אמצא זמן לכתוב להם.

יש לי אותו,שכבר נגמרו לי הכוחות לרדוף אחריו בשביל קצת צומת לב.

ויש לי גם אותו,שהטיימינג של שנינו פשוט שווה לתחת כשזה נוגע לשיחות שלנו.

הגעתי למצב שאין כבר סדר עדיפויות,אלה פשוט אלפי חובות שמעיקים עליי,וממלאים אותי בכל חור אפשרי.

ציפיתי שאתם לפחות תנסו להבין,או לחכות לי ולא להזכיר כל שתי שניות כמה אתם כועסים עליי או מאוכזבים ממני.

אני צריכה לדעת שאתם עדיין פה,שכל המאמץ הלא אנושי הזה שווה משהו ושאני לא עושה את זה בשביל האוויר.

זה יותר מדי לבקש שתחכו?