שלום לך איש יקר.

אני מרגישה קצת עלובה שאני כותבת לך מכתב ושאין לי את האומץ לגשת אליך ולהגיד לך את כל מה שיש לי לומר.

כנראה שאני מעדיפה לשמור על שתיקה כי כבר דברנו על זה,ושנינו כבר הבנו שהוויתור ששנינו עשינו לפני חצי שנה הרס כל אפשרות להזדמנות שניה.

מצחיק לי לחשוב שאתה הידיד היחיד שהיה לי שאמנם לא הסתכם בידדות בלבד,אבל לא הייתה שום משיכה ולא היו שום אינטרסים מעורבים ביחסים האלה.

האפלטוניות חגגה וכך גם אנחנו.

זה התחיל בתור שנאה,אולי אפילו כעס על המבוכה שגמרתי לך.אבל זה התפתח למקום שונה לחלוטין.

זה הגיע למצב שאני שלוש פעמים בשבוע אצלך בבית עם הגטרה,מנגנים שרים,צוחקים על השמיכות המעוררות בחילה שלך.

ספרת לי עליה,וסיפרת לי גם מה קורה איתה כדי שאני אבין בדיוק מה בדיוק אתה מוצא בה...החיוך למרות שהכל נשבר בה בפנים.

דאגת להשאיר אותי מעודכנת.לא לשם רכילות אלא כדי שאני ארגיש שאתה לא דוחה אותי ושאני חלק ממה שעובר עלייך.

שנה אחרי זה שנינו התחלנו להכיר אנשים,ולהסתובב עם אנשים שלא אהבנו במיוחד וקנאה צצה,וכאב,ואולי קצת כעס.

אבל זה נפתר,ואתה יודע כמה מהר זה נפתר...כי באמת שאי אפשר לשבת לידך בשיעור לשון בלי לקשקש לך במחברת.

החורף של אותה שנה היה קר כי החיבוקים שנתת רק לי הלכו ונעשו יותר נדירים,ומספר הפעמים שלא ראינו אחד את השני נעשו שכיחות לגמרי.

אבל בקיץ הכל עבר.למרות שלא אהבת את מה שהיה איתי,היית בטוח שמגיע לי הרבה יותר טוב וחשבת שאני מזלזלת במה שאתה אומר ומה שאתה מציע,

למרות שהרגשת אני מזניחה אותך לטובת מישהו אחר-החיוכים חזרו לפנים.

גם אם הכחשנו וגם אם הסתרנו אותם כמו שצריך עם נייר דבק זה היה שקוף.

ואז אני התחלתי עם הקונצים שלי.

רציתי לעזוב,ואתה יודע כמה העזיבה הייתה עושה לי טוב.

אני מודה שזה היה מטומטם.וכן-גם אני הייתי נעלבת אם היו רוצים ללכת לי.

אבל אמרתי לך אין סוף פעמים:"מה אני אעשה שם בלעדיך?בלעדיו?בלעדיה?"

ציפיתי שתגיד שתלחם על הזכות לקבל אותי לשיחה קצרה פעם בשבוע גם אם זה יהיה קשה,

אבל במקום זאת-הסתובבת עם הגב אליי והלכת לכיוון השני.

לא סתם כיוון שני.

אני כבר לא רואה אותך!

וכשאמרתי שאני נשארת,אתה כעסת.

אתה כעסת כשאמרתי שאני נשארת פה..ושהכל יהיה טוב.

אתה כעסת שלמרות שהייתי צריכה לזרוק אותך לעזאזל על היחס שלך הסתובבתי חזרה וחיפשתי אותך.

ועכשיו אני ממשיכה בחיפושים.אני מנסה להתחנף,מנסה להעלות לך חיוך או שניים,מנסה להעלות את הבדיחות הישנות,השיחות,הווידוים.אבל נאטמת יקירי.

אני ממש בספק אם שניצל וצ'יפס והאינטואיציה שלי שמצילה אותם מלהיות קשים כמו עץ תעזור,כי למרות שאני נלחמת פה באוויר,אתה הלכת למקום אחר שאני אפילו לא שמעתי עליו.ניסיתי להשלים פערים,באמת שניסיתי.אבל אתה פשוט פוער אותם כל פעם מחדש ויוצר רווח שאני כבר לא מסוגרת לסגור.

עברתי חצי דרך,ומפה אני כבר לא יודעת לאן להתקדם...האם אתה תשלים אותי כמו פעם?

Every memory of walking out the front door
I found the photo of the friend that I was looking for
It's hard to say it, time to say it
Goodbye, goodbye