התעוררתי, אכלתי משו, וחזרתי לישון.. ככה עבר לו שבוע, לא עשיתי כלום, לא רציתי לזוז מהמיטה, לא רציתי לצאת, רק לחשוב.. ולנסות לשכוח ולעבור את זה. ירדתי למטבח, פתחתי את המקרר.. כלום הכול ריק.. ניגשתי לסלון וראיתי את אחי תומר הקטן.. קטן, כבר בן 14 זה.. עד לפני שנה תמיד היינו רבים, אבל השנה אנחנו מסתדרים.. אפילו מדברים לפעמים.
הוא היה על הספה עם חברה שלו, אורן, דווקא אני מסתדרת איתה לא רע.. מכל החברות שהיו לו איתה אני הכי מסתדרת, והיא גם נראית הכי טוב.
"היי סתיו מה קורה?" שאלה.
"בסדר מאמי סתם ככה משעמם" עניתי.
"בואי שבי איתנו" אמר תומר.
"אני לא רוצה להפריע" עניתי.
המשכנו לדבר קצת.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הסתובבתי בבית, עליתי לחדר נשכבתי על המיטה. 'איך זה קרה במהירות! רק לפני שבוע בערך עוד היינו יוצאים אני, נטע ודניאל כאילו כלום לא קורה, איך בכמה דקות אתה יכול לאבד חברים שלך..חברים שחשבת שיישארו איתך כל החיים, חברים אמיתיים. אבל כנראה שכמו שאתה יכול לאבד את החיים שלך כל כמה דקות ככה גם אתה יכול לאבד את החברים שלך!'
'זהו נשארתי לבד, אין אפחד איתי! דניאל עזב לעולם טוב יותר בשמיים! אולי גם לי כדאי להצטרף אליו ?! המשכתי לחשוב.. ונטע? לנטע כאילו כלום לא קרה היא ממשיכה בחיים שלה! איתי או בלעדיי..אני פשוט לא מכירה אותה יותר.'
לפתע ראיתי את הווילון זז, החלון היה סגור ולא היה משב רוח. קמתי והזזתי את הוילון לאט, לא היה שם כלום.
"סתיו...סתיו...סתיו" שמעתי פתאום קול מוכר שקורא לי.
"מי זה? עניתי. לא הבנתי מה אני שומעת, האם אני הוזה.
הקול לא ענה. "דניאל?" אמרתי לבסוף.
"סתיו, אני רוצה שתדעי שאת לא לבד! אני פה איתך ברגעים הקשים, אני לא אתן לך למות כמוני! אני פחדן שלא יכול להתמודד עם המציאות האמיתית. אבל את, את חזקה, את יכולה להתמודד עם זה יפה ואת תראי שבקרוב הכל יסתדר.. אני מבטיח!"
"לא, לא שום דבר לא יסתדר" צעקתי בבכי.
הקול לא ענה, חיכיתי כמה דקות אך הוא שתק.
,מה קורה לי אני מתחילה להזות?! זה לא יכול להיות אמיתי! אני חייבת לצאת לנשום אוויר..אני מתחילה להשתגע.'
הורדתי את הפיג'מה שנשארתי איתה כמעט כל היום, לקחתי את הטייץ האפור ולבשתי גופייה צמודה,נעלתי את נעלי הספורט שלי והחלטתי לצאת לריצה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תגיבו =]]
אורביטט 33>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אורביט!!! 333>>