פרק אחרון :
"את צוחקת נכון ? " אמרתי בפה המום לאימי
"לא.. לא אני חושבת שצריך לרשום אותך לקבוצת תמיכה או חדר כושר "
"שיהיה " אמרתי ועליתי למחשב
פתאום הכל חזר אליי .. אולי באמת שמנתי נורא ??
נכנסתי לבלוג ההפרעות אכילה שלי שסגרתי
וראיתי תמונות של הגוף שלי במשקלים ממש נמוכים
הרגשתי שמנה מתמיד , הרגשתי לא אני .
נכנסתי לשירותים הסתכלתי במראה ופשוט מלמלמתי בלי קול
"שמנה פשוט שמנה "
הוצאתי את הסכין שלי מהמגרה ובכל מקום שניראה לי שמן מידי חרטתי "שמנה !"
הדם נזל ויחד איתו הדמעות אני לא רוצה לחזור לזה שוב , אבל זה בלתי נמנע
הסכין נחה על עורי נוגעת לא נוגעת פעם חותכת פעם מנחמת לא ידעתי כבר איך לגרום לעצמי להרגיש טוב
להרגיש בטוחה.
הנחתי את הסכין על השיש הלבן והדם האדום בלט על השיש
והלב שלי פעם בחוזקה ... חודשים שלא עשיתי את זה .
שטפתי את הידיים טוב טוב לקחתי שלוש אצבעות ודחפתי אותם לגרוני הכי חזק שאפשר
הקאתי כל מה שאכלתי , אבל הכל ! כבר לא היה מה להקיא !
הקאתי מים ומיצי קיבה .
מיד אחר כך נכנסתי למקלחת התקלחתי הרגשתי נקייה , טהורה .
לבשתי פיג'מה וידעתי , ידעתי שחזרתי לזה , ידעתי שזה לא מספיק , האנורקסיה לא תיצא מראשי לעולם .
ידעתי שאין לי כוח להמשיך עם המסע הזה
הוא כבד עליי
לקחתי את הסכין מהשיש , רציתי להיעלם , כל כך רציתי להיעלם
באתי לחתוך את הוריד וכבר טיפות הדם הראשונות ירדו ואחריהם שטף של דם של עצב של כעס
אמא שלי נכנסה במפתיע לחדר
"יש לך טלפון " היא אמרה
"מיה מה את חושבת שאת עושה ?! התחרפנת ?? " היא צרחה שהיא ראתה את טיפות הדם שנזלו על המיטה
"מה את רוצה ?! תגידי שאני עסוקה " אמרתי ונגשתי לסגור עלייה את הדלת
"רציתי להצטער על מה שאמרתי היום , לא הייתי צריכה להגיד את זה ככה . "
"לא היית צריכה להגיד את זה בכללללל !!! " צרחתי וניסיתי לסגור את הדלת בחוזקה אבל לא יכולתי בגלל שהידיים כאבו ודיממו
"בואי אני יחבוש לך את הפצעים "
"הפצעים שלי הרבה יותר עמוקים מהשריטות המסכנות על היד שלי , הראש שלי פצוע , והיום פצעת גם את הלב שלי " אמרתי ודמעות ירדו כמו הדם שעל ידי
היא שתקה
הלכתי איתה היא חבשה לי את הפצעים ביידים וברגליים
היא השתדלה לחבק אותי כל הזמן , אהבתי אותה ואני עדיין אוהבת אבל כועסת
שרון התקשר אליי מאוחר יותר
הוא דיבר ולא עניתי
הנחתי את הפלאפון בסמוך לרמוקלים של המחשב שלי
"הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב שלאהוב אותך זה לשלם בכאב "
הרמקולים ניגנו
"אני אוהב אותך" שמעתי אותו ממלמל
"זה לא מספיק " לחשתי וניתקתי
הלכתי למיטה שלי אחרי שאמא שלי ניקתה לי את החדר מהדם והחליפה מצעים
שמתי את ראשי על המיטה
התקפלתי עצמתי את עיניי ונרדמתי
תמיד ידעתי ותמיד אני ידע
שבסוף ? זו רק השתיקה .
הסוף .
סיכום :
אז פתחתי את הלב וסיפרתי לכם את סיפור חיי הכמעט מלא .. מאז הכל השתנה מאוד אני כבר לא חותכת לא מקיאה
ואוכלת המון האנורקסיה לא ניצחה אותי ולא תנצח
שרון מבחינתי הוא זיכרון רחוק הוא כבר לא כל כך מעניין אותי
יש אחרים בחיי
אני אוהבת את עצמי ואני אוהבת את אמא שלי אני כבר לא דיכאונית
אני מקווה שנהנתם לקרוא על החיים שלי
ובכלל לקרוא מה שאני כותבת
אני יודעת שהסיפור הזה נכתב מהלב ובצורה הכי אמיתית שיכולה להיות
בקרוב יעלה סיפור חדש , דימיוני לשם שינוי
מקווה שתאוהבו גם אותו
אוהבת , את כולכם
מיה 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: