למה הריקנות תמיד שם? למה היא לא נעלמת גם כשטוב?

ואיך לעזאזל נפטרים מהתלות הנוראית?

למה אני מרגישה שאני הורסת דברים טובים?

למה אני מרגישה שלא אוהבים אותי, גם כשאוהבים?

למה אני לא מסוגלת לקבל את זה שיש דברים שלא קשורים אליי?

ומאיפה בא הגעגוע המפגר הזה?

למה אני לא מסוגלת להתחיל להאמין בדברים שאני רוצה להאמין בהם?

אני פשוט רואה איך אני הורסת לאט לאט וממשיכה לעשות מה שאני יודעת שיוביל להרס

ונמאס לי כבר שהריקנות הזאת נמצאת שם, היא פשוט שם כל הזמן

בא לי להיות הבחורה שאני רוצה להיות, להפסיק עם כל הבולשיט הזה שמעסיק אותי כל הזמן

וגם דברים שהערכתי לפני זה נראים לי פתאום חסרי משמעות....

די כבר.