אתמול החלטתי שאני לא מסוגלת לגור פה יותר. 

תמיד סבלתי בבית, אבל עכשיו זה כבר הפך לנטל שאני לא יכולה לספוג יותר... הפסיכולוגית שהייתה לי אמרה לי כל הזמן לשחרר תלות במיוחד בה,

ואני לא תלויה בהם כבר שנתיים.

אבל זה תופס אותי גם בקטנות, וזה משתלב גרוע עם מחלת הנפש שלה ואני פשוט קורסת כאן לאט לאט והבריאות הנפשית שלי קצת הרבה יותר חשובה

לי...

אז מצאתי דירה נחמדה, בתקווה שהכל יסתדר עם החוזה והכסף 

וכמובן עם הצבא שכבר חופר לי על משק"ית ת"ש איזה מיליון שנה, נראה לי שאלך..

אני כבר מדמיינת לעצמי את ההרגשה המדהימה שתהיה לי במקום משלי,

מקום שאוכל לקרוא לו בית סוף סוף

אני משתדלת לא לחשוב על זה שכל המצב הארור הזה נכפה עליי, להסתדר לבד ככה בגיל 18

לעבוד כמו מטורפת, לא לישון בבית חודשים ואפילו לא לקבל שיחה של "מה קורה איתך?"

זה הכי קשה כשאני רואה איך ילדים אחרים בגילי מקבלים כל מה שהם רוצים, סתם יוצאים מהבית וההורים דוחפים להם איזה שטר

איך ההורים משלמים להם על דלק, על פאקינג תרופות כשהם חולים, על לא יודעת כוסעומו על מלא דברים!

ועליי נכפה להסתדר לבד, ועכשיו הדירה הזאת...

רק הלוואי שהכל יסתדר כבר ואעוף מהמקום המקולל הזה....