אני יודעת שזה כבר לא את, זאת אני
אני רואה שאין בך פגם, אבל זה לא אמיתי
אני מנסה להתעלם אבל זה צף על פניי המים
אני מנסה להטביע אבל אני טובעת איתך לעולם חשוך מידיי
אז אני מנשקת את השפתיים שלך גם אם זה מתוך אילוץ
אני מחבקת אותך גם כשזה קשה לי
אני שותה את הדמעות שלך וזה לא מצמא
אני משקרת לך גם אם זה כואב לי
וכל לילה, אני חוזרת למיטה כמו עבד לרגליך ומתחילה מההתחלה
אולי כי זה חלק ממני
אני מתחילה לשבור ואז בורחת, כועסת ומתנפחת
משאירה סדק קטן ומעלימה ראיות
מלטפת וחושבת איך לשקר, איך לבגוד
ובסוף נושקת לך והולכת לישון
בין הנגיעות אני אובדת עצות
מפסיקה אותך ואומרת, "כואב לי הראש הלילה"
אז את נפגעת אבל שומרת בפנים
ואני נושקת לך כמו תמיד והולכת לישון
את יודעת שזה הסוף אך את מורחת
מורחת את הזמן, את האמת, את הכאב
מערבבת את הטוב ברע ואוכלת את זה בביסים קטנים ושקטים
לא מקטרת, לא צועקת..
פשוט אוכלת את המעט שנשאר..
אין לי ברירות, אני עושה לך צרות
אז אני לוקחת את חפציי ונעלמת..
משאירה לך מקום קר לישון בו בלעדיי
ואולי כמו תמיד, אחזור מחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
