טוב, אני לא אתחיל במילת "חזרתי" מכיוון שבעבר בכל פעם שחזרתי לכתוב בבלוג והתחלתי את הכתיבה במילת "חזרתי " המקוללת, מהר מאוד הפסקתי את הכתיבה. ואוו.. הייתי אומר אפילו "אוו מאיי גאאדד!! לא נכנסתי לפה יותר מחצי שנה והדבר האחרון שרשמתי היה אוסף של בכי על החיים וכמה הם אכזריים, מה שבטוח שאז עדיין לא ידעתי את משמעות המילה "חיים" בצירוף המילה "אכזריים". קרו לי כל כך הרבה דברים מאז ואני חייב לשתף את הבלוג בזריזות בכל מאורעות השנה האחרונה ברגע זה. עכשיו, השאלה היא איך אני עושה את זה ברגע...
בקצרה:
הייתי מאושר בקשר חם עם קיסה (בתרגום מרוסית - חתולה) חברה שלי, ואז התחילו הספקות מצדה, ואז התחילו הספקות מצדי, נפרדנו. חזרנו, שיפרנו את היחסים ביניינו, חיזקנו אותם (עד שאתה לא מאבד משהו אתה לא מבין את ערכו וכל הבולשיט הריאלי הזה), צברתי קצת חסכונות בכל העבודות שעבדתי בהם, אחותי התחתנה, התגייסתי לצבא לחיל הכי איכותי ואהוב עליי - מג"ב, סבלתי תקופה מאוד קשה של טירונות בגלל שבקושי התראינו - אני וקיסה, היא ד"א, התגייסה לשח"ם, החלטתי לקחת את הקשר שלנו שלב אחד קדימה - התארסנו, הייתי מצטיין בכל התחומים ביחידה עד שהבנתי שאני לא יכול לא להתראות איתה שבוע עד שלושה והחלטתי לצאת בכל מחיר ממשמר הגבול, המחיר באמת היה קשה, ביליתי בכלא שש שבכניסה לעיר קטנה וחביבה עתלית שבועיים ארוכים ויצאתי משם מותש אך נעול במטרה - "בכל מחיר" אמרתי לעצמי, התחלתי טיפול אצל קב"ן, ביקור ראשון, שני, שלישי...לאחר שלושה חודשים של טירונות קשה, משמעת רצחנית, כאבי שרירים ומצב נפשי שאפילו פרויד היה נלחץ ממנו, הצלחתי לצאת ממג"ב, כל זה היה מלווה ביציאות ובבזבוזים של כ-400 שקל לסופ"ש בבית, הלכו החסכונות של לפני הצבא, במשך חודש לא עשיתי שום דבר בתור עובד רס"ר של בית חורון (בסיס משמר הגבול הסמוך למושב בית חורון) וחיכיתי שצה"ל יקבל אותי ממג"ב, לקחו לי את תעודת השוטר, הרגשתי חלש, "הלך הכוח" - אמרתי לעצמי, הגעתי לבקו"ם, ראיתי קצין מיון, התווכחתי...התכווכחתי שוב, קיבלתי תפקיד ג'וב משעשע, נסעתי לבה"ד שש - בצריפין כדי להמתין לקורס של ספקי אט"ל, וזה מה שאני עושה עד היום, אני מחכה שהקורס יפתח ובסיומו אני אעשה יומיות קרוב לבית ואוכל לתרום את תרומתי לי, למשפחתי וגם לצבא ההגנה לישראל - בעזרת השם.
עד כאן העדכון.
התפקיד שקיבלתי הוא באמת מוזר במקצת, לאחר הקורס אני אסע לבסיס שנמצא חצי שעה מהבית שלי, אקבל רשימה של מוצרי מזון, אעלה למשאית ויחד עם הנהג אסע לבסיסים שונים ואחלק להם את האוכל מתוך הרשימה. לאחר מכן, התפקיד שלי הוא להגיע חזרה הביתה ולצאת לעבוד בכל עבודה שהיא. האמת נשמע לא רע בכלל נכון? כל הג'ובניקים מריעים וצועקים את שמי, והקרביים מחפשים את האיקס שבמעלה העמוד. האמת שמאוד צרם לי לצאת ממג"ב, ועד עכשיו אני מרבה לחשוב על כך שעם קב"ה 53, וההשגים שלי בטירונות אולי יום אחד הייתי יכול להיות קצין ולהגיע למקום שהרבה מאוד אנשים היו רוצים להיות בו, אבל אני אף פעם לא מצטער על המעשים שעשיתי בעבר וגם הפעם אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון בשבילי. אני אוכל לעבוד בזמן השירות הצבאי, אין לי הורים שיממנו לי את היציאות ואת ההנאות הקטנות שלי, ואני ממש לא רוצה לפספס את הכיף של החיים. יום אחד אני אהיה זקן ממורמר, אשב לי על כסא מעץ שיתאוורר לו קבוע במרפסת, ואני אדע שכל החלטה שלקחתי בחיי הייתה נכונה. ואם לא, אז לפחות למדתי משהו חדש.
ולסיום כמה תמונות מהתקופה האחרונה שלא ביקרתי כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: