שלום שלום חברים!!
נכנסתי לבלוג, אחרי תקופה ארוכה, לא כתבתי פה שום דבר ממרץ!!
בפוסט האחרון פרסמתי כמה תמונות מחיי האישיים והצהרתי על כך שסוף סוף אחרי תקופה ארוכה של הפסקה מכתיבה חזרתי לכתוב בבלוג. לא קרה. אני מאוד אוהב לכתוב, אבל אני גם מאוד אוהב שמעריכים את הכתיבה שלי, או לפחות קוראים אותה... וכשיש לי אפס עד חמש מגיבים זה לא מה שעושה אותי מאושר לאחר כל פוסט שאני רושם. אבל שטויות, "כשיש מה לכתוב תכתוב", כמו שאמר אני לפני כמה שניות!!
האמת שקרו מלא דברים בזמן שלא ביקרתי כאן. נוספו לי כמה חברים טובים שמתוכם יש כאלו שהכרתי אותם שנים ובחיים לא הייתי מאמין שאני אתקרב אליהם, ישבתי בכלא צבאי על עריקות. לפני שהפטריוטים לוחצים על האיקס במעלה העמוד אני מבקש להצהיר על כך שלא הייתה לי ברירה אחרת. אני לא הולך להיכנס לפרטי פרטים, אבל צבא ההגנה לישראל לא בדיוק העריך את היכולות שלי, ושלחו אותי לאחד התפקידים הכי מעפנים וקשים פיזית ביקום. ניסיתי לדבר עם הדרג העליון, ניסיתי ביקורי קב"ן, ניסיתי המלצה מפסיכיאטר, אבל שום דבר לא עזר לי ולא הקל עליי, כאילו כל צהל התאסף בחדר סגור וחשוך והחליטו להתעלל בי 3 שנים. נכנסתי לכלא צבאי בפעם השניה. דרך אגב בפעם הראשונה נכנסתי לכלא כאשר סירבתי פקודה במג"ב, כי לא רצו לשחרר אותי לחג הביתה, לארוסתי שחיכתה לי בקוצר רוח...
אז איפה הייתי...הא כן כלא צבאי, בקיצור הסגרתי את עצמי אחרי 60 יום של עריקות לכלא 6 ביום חמישי. יום שישי בבוקר לקחו אותי לצריפין למשפט. המשפט התעכב ובסופו של דבר לאחר שהשופט בבית דין צבאי שפט קרוב ל40 חיילים, הוא קרא בשמי ואמר שאני לא נשפט בבית דין אלא אצל קש"ב, זה מן קצין בדרגה גבוהה. עכשיו קש"ב יש רק בכלא 4, אבל מה הבעיה עוד מעט אמור להכנס שבת, ואם לא שופטים אותי במשך 48 השעות הראשונות מאז שנכנסתי לכלא אני יוצא זכאי במשפט. כמובן שהשוטר הצבאי ועוזרו שהיה אזוק אליי בניידת לא הכיר את הדרך לכלא 4, אז אני התנדבתי לעזור להם ולהטעות אותם בכיוון הנסיעה ההפוך, במקום לנסוע לאיילון דרום, אמרתי לנהג שהוא צריך לפנות לאיילון צפון. אבל מתי שהוא, זה הפסיק להיות הגיוני אפילו בשביל מ.צ מטומטמים, והם פשוט הפסיקו להקשיב לי.
הספקנו להגיע לכלא 4, ושפטו אותי 20 דקות לפני כניסת שבת. הוא פסק על 10 ימי מחבוש, שזה כלום יחסית לחודשיים עריקות, במיוחד שישבתי בפועל רק 7 על התנהגות טובה. יצאתי מהכלא וחזרתי לבסיס. ישר החליפו לי תפקיד וקיבלתי כמעט כל מה שרציתי. כמה צפוי, פרוייד טעה, כן מקבלים מה שרוצים כאשר מתנהגים לא לפי הסיסטם, אלא להפוכו.
אני וארוסתי נפרדנו לפני כמה ימים.
רבנו הרבה בתקופה האחרונה, יותר מדי מריבות והגורמים להן כל כך מטופשות שאני לפעמים פשוט התפלאתי שאני עדיין מצליח לסבול את הקשר הזה. כנראה שאני אשם בסיטואציה הנוכחית. לפני כמה חודשים נכנסתי לאייסיקיו לאחר כמה שנים טובות שלא זכרתי שתוכנה כזאת קיימת, וגיליתי להפתעתי שאף אחד לא כתב לי!! זה קצת העלה לי את מצב הרוח והחלטתי להתכתב קצת עם אנשים מן העבר. רק שלבסוף לא מצאתי אף אחד ראוי חוץ מאיזו ידידה שהיינו בקשר מאוד קרוב לפני קרוב ל5 שנים. אז התחלתי לדבר איתה כמו שרק אני יודע. פלירטטתי איתה. אולי הגזמתי טיפה, למרות שאני באמת דיברתי איתה בצחוק, ולא התכוונתי באמת לבוא אליה ולזיין אותה כמו שהצעתי לה בשיחה...(אופס) אבל ארוסתי המתוקה שחיטטה לי בהיסטורי של האייסיקיו משום מה לא לקחה את זה בצחוק בכלל. "מי היה מאמין שהיא תתעצבן מעניין כל כך שטותי וחסר ערך?" - אתם בטח שואלים את עצמכם, אבל אני מבין אותה, אם הייתי במקומה והייתי רואה שהיא מתכתבת עם מישהו בצורה כזאת, אני מעריך שהוא היה מגיע לבית חולים והיא הייתה מגיעה רחוק רחוק מהלב שלי, הייתי פשוט שוכח ממנה ומתחיל לשנוא אותה. אבל ההבנה הזאת לא עזרה לי להודות באותו רגע שאני זה שכתבתי את הדברים, ניסיתי לעשות את עצמי לא מבין מה זה הדבר הזה, ואז ניסיתי להפיל על חבר, אבל בסוף כאשר אני הפסקתי להאמין לעצמי שאני מסוגל ככה לשקר לה, אמרתי לה את האמת. הסברתי לה שזה היה בצחוק, מיותר היה להגיד לה שאני מסוגל לצחוק בצורה כזאת עם הרבה בחורות, ושזה אמור להיות בסדר כל עוד היא לא מודעת לזה. אפשר להגיד שהיא אשמה שהיא לא סמכה עליי ובדקה את ההיסטורי, אפשר להגיד שהיא הביאה את זה על עצמה...אבל מצד שני אם זה מה שהיא גילתה כנראה באמת היא לא יכלה לסמוך עליי... למרות שבשנתיים שהיינו ביחד ושנה שהיינו מאורסים לא בגדתי בה אף פעם. הייתי נאמן לה - משהו שלא מתאים לי בדרך כלל.
כנראה השיחה ההיא באייסיקיו היא זו שגרמה לכל הריבים שהיו ביניינו, כנראה היא לא הצליחה להוציא את זה מהראש ולא יכלה להתחיל לסמוך עליי שוב פעם. אני לא יכול להאשים אותה בזה.
נפרדנו בעבר כמה פעמים אבל אף פעם לא הרגשתי שלב ורגוע בקשר לפרידה. אבל הפעם זה שונה, גרנו שנתיים באותו בית, באותו חדר, ישנו באותה מיטה, ראינו אותה טלויזיה, התעסקנו באותו מחשב, יצאנו עם אותם אנשים לאותם מקומות. כנראה שבאמת התפוצצנו. אנחנו צריכים מנוחה. אני באמת מת לחזור אליה, ולהחזיר אותה הביתה, כדי שאוכל להרדם איתה בחיבוק ולשים עליה את הרגל, כדי שאוכל לנשק אותה כל בוקר לפני שאני הולך לבסיס, וכדי שאוכל להרגיש אהוב כמו פעם... אבל אני מרגיש שזה לא הזמן, אני לא הפסקתי לאהוב אותה טיפה פחות, אני פשוט מבין שלגור ביחד זה קצת גדול עלינו נכון לעכשיו ואני באמת חושב שזה שהצלחנו להחזיק מעמד שנתיים במצב הנתון זה אומר הרבה על היחסים ועל הרגשות שיש ביניינו. אני לא רוצה ולא חושב על לשחרר אותה, אני פשוט רוצה קצת לנוח מהכל, קצת לצאת, לנשום אוויר...הרי זה משהו הגיוני ונורמלי, ובעתיד...אני מאמין הקרוב אנחנו נשתה את היין שהיא קנתה לנו העומד ומחכה לנו במקרר.
עד כאן מהדורת החדשות שלנו להיום, אפרופו חדשות, אני מבקש להביע צער לכל משפחות ההרוגים בשריפות שהיו בכרמל.
יהיה זכרם ברוך.
רום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: