אודי אלדד גלעד אודי אלדד גלעד אודי אלדד גלעד אודי אלדד גלעד אודי אלדד גלעד

מיכל נעדרת. כבר יום. כבר חודשיים. לאף אחד אין אפילו טיפת מושג איפה היא. מתי היא תחזור. האם היא תחזור.

המשטרה היתה פה. המשטרה פה. אין להם מושג איפה היא. אין להם מושג מי יכול היה לחטוף אותה או למה שתיעלם.

משהו חסר לו, לי. עמוק בפנים התחושה היא שחסר. שמשהו נעלם ואולי לעלום לא יחזור. אתה ישן, אתה ער, אתה מתעורר, אתה לומד, אתה חי את חייך ותחושת המחנק – תחושת החסר האיומה- לא עוזבת. גם לא כעבור חמישה חודשים. גם לא כעבור שנה.

המשטרה כבר לא היתה פה. כבר לא פה. אין להם מה לעשות והם כבר לא באים לומר גם את זה.

טלוויזיה עם תחושת חסר. סרט מצוייר. מיכל המצויירת חוזרת הביתה. תחושת החסר נעלמה באחת, כבר לא קיימת. מיכל פה. מיכל חזרה. הלב מרגיש כמו מרחף באוויר, החיוך לא מצליח להימחק מהפנים, מיכל לא נעדרת, מיכל בבית.

הסרט נגמר.

סרט. סרט מצוייר. מיכל האמיתית לא פה. מיכל לא חזרה. אף אחד לא יודע איפה היא. מתי היא תחזור.. האם היא תחזור. תחושת המחנק והחסר עוטפת את כל כולו, את כל כולי, והשליטה בגוף אובדת. השליטה במוח נעלמת כמו מעולם לא היתה. כל גופו, כל גופי, מתעוות בצער, בכאב, ביגון. בגעגועים איומים שקוברים כל תחושה אחרת. חוץ מאת האכזבה שמצריחה את המוח. לצרוח עד שימות. לצרוח עד שיפסיק להתגעגע.

הצרחה והכאב מחזירים אותך למיטה. ליקום בו תוכל לשמוע את מיכל תוך שניות ספורות ושיחת טלפון אחת.

ההקלה חזקה כמעט כמו הצער. הלב פועם כהלמות תופי מלחמה. המחשבות שרות והמוח זועק. בתודה.

חמש עשרה דקות של בכי מבולבל. כל כמה שניות אתה נזכר כי לא קרה כלום, כי אתה יודע איפה כל אחד נמצא, ושכולם עודם קרובים אלייך, ושייכים לך. אבל אתה לא מצליח לעצור את הדמעות.

ולפתע תיזכר ותבין כי אתה יודע איפה אהובייך, אבל הם עוד לא. הם עודם צריכים להיאחז בסרטים מצויירים.

ואולי לעולם יצטרכו.

אודי אלדד גלעד אודי אלדד גלעד אודי אלדד גלעד אודי אלדד גלעד אוד אלדד גלעד