הלוחש לכבשים

הדרך החדשה שלי התחילה אבל לא בדיוק כמו שציפיתי, היא לא לוותה בקול תרועות וחצוצרות והרבה שמחה ואושר אלא סתם בהרבה עייפות מצטברת שלוותה אותי במשך כל החודש.

קצת מוזר המעבר הזה, איכשהו אני נבלע ממש מהר לשגרה ולחיים פה. ההליכה כל בוקר אל הרכבת, מחלקת העיתונים של ישראל היום שאני בכל בוקר רואה ולוקח ממנה אחד, איך תמיד היא וזה שמחלק את ידיעות אחרונות תמיד רבים על מי יעמוד איפה וכמה עיתונים הם ידחפו לאנשים שרצים ליציאות של הרכבת. כמה פנים מוכרות ברכבת, אנשים כמוני שנוסעים בכל בוקר לתל אביב וחזרה ובכלל איך בכל פעם כשרכבת נכנסת כולם נשפכים החוצה רצים לעיסוקיהם.

איך תמיד המדרגות הנעות מלאות ולפניהם תור ארוך של אנשים והמדרגות הרגילות נשארות ריקות ובודדים האנשים שמשתמשים בהן.

ואני שם, איפשהו בין כל האנשים האלה, משתדל לא להיות לגמריי חלק מהם אבל נבלע ומטשטש.

חשבתי שהכתיבה תביא לי מפלט קטן של שקט אבל אני חושב שכרגע אני יותר עייף מאשר מסוגל לכתוב משהו.

יש לי הרבה על הראש, כל כך הרבה מחשבות והתלבטויות ומי ואיך ולמה אבל אני לא מסוגל למצוא תשובות עכשיו.

אני אמצא מפלט ביום אחר.