הלוחש לכבשים

אחרי פוסט לא ממצא בכלל בחודש הקודם וניסיון להוריד ממני קצת מהכובד הזה שיושב עלי אני חושב שבכל יום שעבר מאז הכל נהיה רק כבד יותר. אני מרגיש שאני סוחב יותר מדיי עלי והראש שלי כבר לא באמת מתפקד.

אני מרגיש קצת תקוע, כל מה שרציתי קרה, הנה אני בקבע בקריה, אני גר במרכז, אני מבלה ונהנה ועושה יומיות. הכרתי אנשים טובים והתפקיד שלי לא רע בכלל ובכל זאת אני מרגיש עדיין שמשהו חסר לי. איכשהו בכל לילה כשאני הולך לישון אני מרגיש שזה לא מושלם לגמריי.

אולי זה לא היה כזה מדהים כמו שתארתי לעצמי, אני חושב שעם כל הרצון והציפייה לעבור ולחיות פה, פיתחתי לעצמי הרבה ציפיות שאולי בכלל לא קיומת וסתם נראות מחוץ לבועה הזאת.

אני לא מתחרט לרגע שעשיתי את המעבר הזה, אני בטוח שכרגע זה אולי קצת שוק כל מה שהולך סביבי כל כך הרבה אנשים שחיים איתי יחד ומלווים אותי בכל שעות היממה בכל מקום אפשרי. ואיפה השקט שלי ואיפה אני.

ואולי זה בגלל העובדה שאני הולך לישון לבד בכל לילה, איכשהו המיטה שלי תמיד קרה בלילה ואולי גם קצת ריקה. בכלל השינה שלי קצת הפכפכה בזמן האחרון, בכל בוקר אני קם הרבה יותר מדיי מוקדם בלי שום צורך בכלל, מציץ בחלון ורואה שהכל חשוך, קצת ערפל ומעט מאוד אורות וחוזר לישון. לעוד 5 דקות.

בהמשך לפוסט הלפני אחרון כתבתי על בחור חדש שהכרתי ואני חושב שהוא רציני, אז הוא באמת היה כזה אבל אולי לא מספיק. אני חושב שאיפשהו לא ציפיתי להגיע למצב כזה שאני צריך קצת צומת לב ולא מקבל אותה. חוסר הזמן והיחס מצידו בהחלט דחפו את הקשר הזה למקומות שאני לא רוצה ואוהב להיות בהם ולכן החלטתי להפסיק ולחתוך.

המחשבה היית לי בראש כבר כמה ימים טובים ובכל פעם זה הלך וגבר, בכל פעם התווסף עוד משהו שעיצבן ובעיקר איכזב אותי ועוד אחד ואפילו לדבר איתו פנים מול פנים לא הצלחתי. זה קרה בהודעה. הודעה אחת מסוגננת מאוד שחשבתי עליה במשך כל היום כדי לא לכתוב משהו שאני לא מתכוון אליו.

קיבלתי שיחה ממנו ואני חושב שהוא לא בדיוק ידע מה לעשות עם כל המידע הזה שהוא קיבל עכשיו, אני לא שיקרתי מצידי ואפילו הודתי שיש לי משהו קטן אליו שלא היה עם אחרים אבל זה לא מספיק והעתיד הקרוב יהיה אותו דבר בדיוק לדבריו.

תמיד תהייתי איך זה להרגיש מהצד השני, זה שלא עונים לו וצריך להתאמץ קצת כדי לדבר בטלפון עם מישהו. איכשהו אני תמיד דווקא זה שעושה את זה ואולי לא בכוונה אבל עושה את זה הרבה יותר מדיי.

עם הרבה רגשות מעורבים והתלבטויות, אחרי השיחה אפילו חזרתי בי אבל זה כבר היה מאוחר מדיי. אני חושב שאיפשהו זה שיחרר ממני הרבה לחץ ועצבים, למרות שזה כואב אבל זה כנראה הדבר הנכון לעשות וככה למנוע מעצמי כאבים מיותרים. אבל עדיין למרות הכל זה מרגיש כאילו הוא לקח חלק קטן ממני ושבר אותו כמו בכל אכזבה שעברתי בחיים.

החלטתי שאני מקפיא את חשבון האטרף שלי עד להודעה חדשה, אני חושב שהפעם הזאת הספיקה לי לעוד כמה חודשים טובים. נמאס לי מכל הבזבוז הזה שיוצא לי מהאתר המטופש הזה, מההתמכרות אליו והרצון הבלתי פוסק בחיפוש אחר מישהו חדש.

נמאס לי למצוא את עצמי יושב מול הודעות הזויות של אנשים עוד יותר הזויים, תמונות עירום של אנשים שבכלל לא מכירים אותי ובכל זאת שולחים לי כי אולי זה ידליק אותי וזה בהחלט לא.

אני חושב שאני פשוט לא מוכן לאתר הזה אולי רק לעכשיו אולי לעוד הרבה זמן אבל אני לא רוצה להיות שם יותר. בכל פעם שאני מקליק על האתר לוקחים ממני עוד חתיכה קטנה של התמימות שעוד יש בי והורסים אותה בכל מיני תאורים ביזרים לסקס שהם רוצים, איכשהו תמיד הם יודעים איך אהנה הכי הרבה ומה אני צריך. כי פשוט ככה אני נראה זה בטח כתוב לי על המצח.

הספיק לי.

אני יודע זה נשמע כאילו אני זקנה שמרנית אבל אני חושב שככה גדלתי וכזה הפכתי להיות, אני לא בנוי לכל הזולות הזאת. חוץ מזה, אין שום דבר רע בלהיות זקנה שמרנית. אני מעדיף לבחור את האנשים שאני נכנס איתם למיטה בקפידה מאשר להיכנס עם כל אחד שאפילו לא אזכור את שמו למחרת.

יצא לי לבקר בבסיס הקודם שלי אי שם בצפון השבוע והמון גשות מעורבים הציפו אותי. מצד אחד געגוע לממקום הזה, לירוק לשדות אולי אפילו קצת לריח של הפרות, געגוע לאנשים האלה שליוו אותי כל כך הרבה זמן ופתאום אני לא חלק מהם כבר.

התג הזה שהתחלף שינה באמת הכל. מישהו אמר לי שהוא מרגיש שאני לא שם כבר כמה חודשים ועברתי סך הכל לפני שלוש שבועות רשמית, כנראה שהזמן באמת טס לו.

דברים משתנים ואנשים משתנים בכלל כל האזור נראה לי חריג פתאום ומוזר ומה לעזאזל התחילו לעשות שם חפירות אריכאולוגיות באמצע השדה ומה ימצאו שם.

וכל זה עלה סך הכל בהליכה קצרה על הכביש שמוביל אליו, בין שני שדות גדולים ולא חרושים עם ריח של גשם שביקר שם לא מזמן מהול בריח הישר מהרפת.

כששאלו אותי מה איתי ואיך אני מסתדר אמרתי שטוב לי, באמת טוב לי אני חושב שהגעתי והשגתי כמעט כל מה שרציתי במקום שאני נמצא בו עכשיו. אומנם היית מעט אכזבה כי זה לא יה כזה גדול ומפוצץ כמו שחשבתי אבל זה בהחלט מה שציפיתי לו ורציתי.

אני יושב במרפסת הקטנה בקומה עשר וכל תל אביב פרוסה לפני עד הים. פה ושם מטוס נוסעים אזרחי שנוחת מזכיר לי קצת את אבודים אבל האוויר הזה למרות כל הרעל שנמצא בו עדיף מאשר האוויר החנוק של המזגן שנמצא בתוך הבניין. מי בונה בניין בלי אפשרות לפתוח בו חלונות זה משגע אותי.

לשבת שם חמש דקות זה אפילו דיי מרגיע. ממש כמו הפסקה מהחיים לרגע קטן. רוב האנשים יוצאים לשם לסיגרייה אבל אני שם בשביל הנוף והכנר ההוא שנמצא למטה ברחוב.

מצאתי לעצמי כבר כמה דירות ששמתי עליהן עין, המחירים קצת יקרים למישהו שמרוויח כמוני אבל אני חושב שזה שווה את זה. אני רוצה להיות שלם עם הבחירה שלי ולהיות מרוצה כשאני שם ולא לחיות מתוך צורך.

השכונה שקטה ואני חושב שבהחלט אוכל למצוא את עצמי יושב לי שם בגינה הקטנה הזאת וכותב עוד איזה פוסט.

אבל עכשיו נשאר רק להחליט איזו מהן תהיה שלי לעוד שנה מהיום.

אני חושב שהפעם התעלתי על עצמי והצלחתי להוציא פוסט שאני לא רק מרוצה ממנו אלא גם שיחרר ממני הרבה לחץ.

בתקווה שהפוסט הבא יכתב מהדירה החדשה שלי ושהחורף יגיע כבר.