כל החיים שלי משתנים לאחרונה, אפשר לומר שכל מה שהיה לי עד לפני חודש ומה שיש לי היום שונים לחלוטין. אני חי חלום שרוב האנשים היו שמחים להיות בו כרגע, לגור לבד, לעבוד בעבודה טובה ומספקת, להיות מוקף אנשים מדהימים ולהכיר כל הזמן עוד ועוד אנשים טובים אחרים אבל בכל פעם כשאני חושב על זה מתהפכת לי הבטן. אני לא בטוח למה זה ואיפה הבעיה אם בכלל יש אבל זה מה שקורה.
פחד אולי חשש ממה שיקרה, כל העודף עצמאות הזאת שיש לי פתאום, החופש לבחור וגם כל האחריות הזאת שבאה עם זה. כל ניהול התקציב וסדר העדיפויות שהשתנה.
אני מוצא את עצמי מאוד מהורהר וחושש לאחרונה מכל צעד שאני עושה כי הכל כל כך משמעותי ומשפיע על מה שקורה.
אני תחת זכוכית מגדלת בבסיס, אני שוב צריך להוכיח את עצמי ואת היכולות שלי. אני צריך להתפתח מפה למקומות אחרים שעוד לא הייתי בהם בכלל בכמה שיותר ביטחון עצמי.
הדף החדש הזה יכול להיות טוב אבל הוא מחק ממני את כל נקודות הזכות שהרווחתי ביושר עד היום והתחיל ספירה חדשה. מה שגורם לי להתאמץ הרבה יותר.
מפגש איגי האחרון שכרגע חזרתי ממנו היה אולי הכי טוב שהייתי בו עד היום וזה לא כי היו אנשים שונים או דברים חדשים, למעשה זאת אפילו כמעט אותה פעולה שהייתי בה בשנה שעברה אבל איכשהו הפעם היא פתחה בפני כל כך הרבה דלתות מחשבה שפשוט הציפו אותי הערב.
למפגש הגיעה אמא לבן הומו שבאה לספר את נקודת מבטם של ההורים בכל הסיפור הזה של ההתמודדות עם היציאה מהארון.
הדבר הראשון שהבנתי הוא שגם אחרי הרגע הזה שהפצצה נופלת והמשפחה יודעת ההשלכות של זה הן לא שחור או לבן. היציאה מהארון פותחת בפני כל המשפחה דרך מאוד ארוכה של התמודדות והבנה שיכולה להימשך גם כמה שנים טובות.
גם ההורים הכי תומכים ומקבלים אומנם מראים שהכל בסדר ומבחינתם הם שלמים על ההחלטה אבל זה רק על פני השטח ככה. באותו הרגע הם נכנסים לעולם חדש ומיגע של שאלות והתלבטויות בדיוק כמו הילד שלהם.
תמיד זה היה נראה כאילו ברגע שאספר ההשלכות יהיו לכאן או לכאן וזהו פה יגמר התהליך הארוך הזה שאני עובר כבר כמה שנים טובות וסוחב איתי מאז כיתה יא אבל הסיפור ממש לא מסתיים פה. הוא רק סוגר תקופה פרטית יותר שהיית ביני לבין עצמי ופותח התמודדות משותפת של כל המשפחה.
בדרך כלל למשוואה נכנסים גם אחים וקרובים קצת יותר רחוקים וזה לא הופך את הדרך לקלה יותר אולי אפילו זה החלק היותר קשה בדרך הזאת.
המפגש גרם לי לחשוב קצת על זה שאפילו שעד היום חשבתי שאני נורא מקבל ושלם עם עצמי אני עדיין מפחד קצת מתגובות של אנשים. לא תמיד אני מספר לכולם אולי כי לפעמיים זה לא רלוונטי אבל לפעמיים כי זה גם מפחיד לקבל תגובות אחרות.
עד היום תמיד הלכתי על בטוח, ממש כאילו סיפרתי לאנשים הנכונים שידעו לתת את התגובות הכי טובות ומחממות ולא סטירות לחי כואבות.
כשאני כן בוחר לספר עדיין לוקח לי שנייה או שתיים כדי להגיב ולהגיד את זה. תמיד זה מלווה בנשימה עמוקה או חיוך דבילי על הפנים של מבוכה.
כנראה שעדיין הדרך הזאת של הקבלה העצמית לא הסתיימה, אולי תמיד יש לאן לשאוף ולעלות ועדיין זה לא מרגיש תמיד טבעי לספר את זה, לחשוף פרט כל כך קטן אומנם בחיים ובאישיות שלי אבל משמעותי כל כך. כזה שעד היום השפיע על מי שאני יותר מכל דבר אחר. גרם לי להיות בנאדם טוב יותר, פתוח וליבראלי אבל בעיקר בנאדם מקבל ואוהב.
אני חושב שהשינוי הזה שעבר עלי מאז שהאמא הזאת באה בפעם הראשונה עד היום נראה היום מאוד ארוך ומורכב. אז חשבתי שהפעולה ההיא היית כבדה ומיותרת והיום זה נראה כל כך נדרש וחשוב.
והנה אני יושב ושומע אותה מדברת וכל מה שעובר לי בראש זה ההורים שלי ואיך לספר להם. לכתוב להם מכתב או לספר להם פנים מול פנים ואם בכלל לספר לשניהם או לקחת אחד אחד ואולי בכלל להתחיל מהאחים.
עד עכשיו זה היה עניין חשוב אבל איכשהו תמיד נשכח מאחור, בכל פעם היה לי תירוץ אחר לדחות את השיחה הבלתי נמנעת הזאת. כשאני אסיים צבא, כשאני אגור לבד, כשיהיה לי חבר, כשאני ארגיש מספיק מוכן והיד עוד נטויה. אני חושב שהזמן עשה את שלו ולמרות שבחודשים האחרונים זה קצת נשכח והאבן הזאת נזרקה לפניה חשוכה בראש שלי היא חזרה עכשיו לקידמת הבמה וצריך להשליך אותה הכי רחוק שיש אבל הפעם החוצה.
"אז בואו אל המים נגמרה התקופה של הבושה"
בכל השבוע האחרון אני מתעסק בקניות לדירה שלי. בתחילת חודש הבא, שזה ממש עוד כמה ימים אני נכנס אליה ומתחיל דרך חדשה ומפחידה. כזאת שלא עברתי מאז הגיוס שלי לצה"ל.
את רוב הרהיטים שלי קניתי באיקאה שזאת חווית קניה דיי חדשה ומוזרה שעוד לא עברתי עד היום. בכלל כל העניין הזה של הטיול הארוך בחנות ואז ירידה למחסן והחיפוש הזה אחר כל קרטון נראית לי מוזרה לחלוטין מכל מה שאני רגיל אליו. אבל החלק הכי מוזר היה לקחת הכל לרכב ולהנדס מחדש את הכל כדי שיכנס.
שיחקתי ממש טטריס עם הקופסאות כדי שיכנסו לרכב שלי ולקחתי הכל הביתה.
הכל כל כך פשוט להרכבה אומנם, כמו פאזל שמלווה באיורים לילדים מתקשים ובכל זאת הצלחתי להרכיב שני חלקים הפוך.
אני רואה בראש שלי תמונה של הדירה שאני רוצה שתהיה לי בסוף אבל תמיד צריך לזכור שבסופו של דבר הדירה לא שלי ואצטרך להחזיר אותה בשלב כזה או אחר.
הדבר הכי קשה בלעבור לגור לבד זה לא רק כל העזיבה הרגשית הזאת של הבית שגדלתי בו אלא הקושי הזה של ההורים. אמא שלי בכתה כשהגעתי הביתה בפעם האחרונה שלי בתור הבן שגר בבית. חיבקתי אותה והבהרתי לה שזה עדיין הבית שלי והחדר שלי ולא משנה מה אני תמיד אהיה חלק מהבית הזה למרות שזה לא באמת נכון. כבר היום אני צריך להתרגל לביטוי הבית של ההורים ולא הביתה אבל מה לא עושים כדי לגרום לאמא שלך להפסיק לבכות. אני חושב שלא חיבקתי את אמא שלי מאז הגיוס שלי. באותו בוקר אמא שלי עמדה בדלת וחיבקה אותי ובכתה ואמרה בערך את כל מה שהיא אמרה הפעם.
וזה לא פשוט בכלל כל המעבר הזה בטח לא לילד הקטן ביותר.
מאז שהתחיל האח הגדול ויואב מאור התפרסם כל בנאדם אפשרי בעולם הזה כנראה צריך להגיד לי שאני דומה לו.
זה התחיל כשמישהי נעמדה מולי בחדר אוכל וצעקה ואו אתה דומה להוא מהאח הגדול ובשנייה אחת כל המבטים הופנו אלי, המשיך בבנק כשהפקידה החליטה לספר לכל הנוכחים בבנק כמה שאני דומה לו ואיך בשניות אני רואה אנשים עומדים מולי במקומה שאומרים בדיוק את אותו הדבר, זה המשיך במוכרת באיקאה והקטע הכי הזוי שמישהי צילמה אותי באוטובוס בדרך הביתה. בין לבין העמוד שלי בפייסבוק מלא באנשים שטוענים שזה ככה ובסוף אני אסתובב עם המסכה של הלוטו על הפנים. זה קצת הופך להיות מטריד שכולם מסתכלים עלי ככה אני לא רגיל לכל הצומת לב הזאת סביבי אבל אני חושב שאני אלמד לחיות עם זה עד שהתופעה תעלם.
עם הרבה תובנות ומחשבות אני מסיים את הפוסט הזה וסוגר שנה בנימה מאוד אופטימית ועם הרבה תקוות ומטרות לשנה החדשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
