הלוחש לכבשים

זה מכתב על מסע ארוך שהתחיל אי שם לקראת סוף התיכון בגיל 16 ועומד להסתיים ממש בקרוב בגיל 21. זה מכתב על המסע הזה שעברתי ולא שתפתי בו אתכם אפילו לא לרגע אחד, איכשהו אם הייתם יודעים מוקדם יותר אולי דברים היו אחרים עכשיו ולא הייתי צריך באמת לכתוב לכם את המכתב הזה ולהצהיר על זה בראשי חוצות אבל חלק מהמסע הזה הפך אותי למי שאני היום ואני גם אסיר תודה.

אני אסיר תודה לכל האנשים שפגשתי בדרך ובעיקר אסיר תודה לכל התמיכה הזאת שהרעיפו עלי במשך כל המסע הארוך הזה.

ממש קשה לי להתחיל לכתוב את המכתב הזה עכשיו, איך הידיים רועדות ועין שמאל שלי מתחילה לקבץ לעצמה טיפות טיפות לדמעה גדולה יותר כי תמיד היא הראשונה שמתחילה במרוץ הדמעות והראש בעיקר הראש לא מוצא מנוחה.

קצת לפני המסע המטורף הזה אני רוצה להגיד לכם כמה אני אוהב אתכם, כמה אני מצטער על כך רגע בחיים שלי שזילזלתי ולא הערכתי אתכם. כמה אני אומר תודה בכל יום עכשיו כשאני גר לבד שיש לי הורים כמוכם.

לא סתם הקשר בנינו התהדק כל כך בזמן האחרון, דווקא בגלל שעזבתי את הבית אני מרגיש שאתם כל כך חסרים לי.  דווקא בגלל המחשבה שאני חוזר הביתה ואתם לא שם אני מרגיש צורך עז להתקשר אליכם פעמיים ביום ולדבר איתכם, לשתף אתכם בכל פרט שעבר עלי ביום הזה. אולי דווקא בגלל שאתם כבר לא חלק פיזי בחיים שלי הפכתם לחלק כל כך מרכזי בלב שלי.

אז את המסע הזה אני מתחיל בתחילת חטיבת הביניים.

הזיכרון שלי לא כל כך בא לקראתי כרגע אבל הדבר היחיד שאני זוכר זאת ההתעסקות המזורה הזאת במין השני מצד כל האנשים סביבי, איך זה היה טרנדי לחפש לעצמך בת זוג ולהודיע לכולם שאתם חברים. נשיקות, נגיעות אולי יותר, מי יודע.

אף פעם לא באמת התחברתי לזה, אפילו אז בגיל הזה ידעתי שמשהו מוזר ולא הגיוני אצלי. שהגוף שלי אומר לי משהו אחר לחלוטין והראש רק מחפש את דרך הישר.

אבל בגיל הזה זה עוד היה קל, להדחיק ולא להתעסק. להעלים את זה מתחת לשכבות בטון עבות ולכסות באדמה כדי שאף אחד לא יחשוד. אפילו לא אני.

ככל שהזמן עבר זה רק הפך והכביד יותר. זה אף פעם לא באמת נעלם , זה תמיד שם באופק.

אני זוכר את עצמי בבית כנסת באחד מימי שישי אצל דוד אבנר. עומד בין אבא לבין אדם מבוגר שאני לא מכיר. עומד שם ומבקש מאלוהים אפילו מתחנן לאלוהים שזה יפסיק, שזה יעלם שאני אהיה כמו כל שאר החברים שלי ובאותה תקופה לא היה לזה באמת שם. רק משהו מוזר שמתרחש לי בגוף בזמנים כאלה ואחרים.

והנה אני מביט ברצפה בכעס מהול בעצב ורחמים עצמיים וממשיך להתפלל שזה יעלם. שיפסק ושאולי אם אתשדל ואאמין יותר הוא יענה לתחנוני.

ואני לבד, אני פשוט לבד בעולם החדש הזה. אף אחד לא יודע ואף אחד לא יבין. אסור שאף אחד ידע אחרת זה אומר מוות חברתי, בגיל כזה אפילו האנשים הכי קרובים אלי יסלדו ממני ויתרחקו. ירגישו שזה מוזר ומפחיד כי מי מבין בגיל הזה מה זה השד הנורא הזה.

כשנכסתי לתוך עולם האינטרנט לאט לאט גיליתי את העולם הנפלא של האנונימיות. את הפורומים לבנים בלבד ואת הצטים המוזרים אל תוך הלילה ואפילו הפורנו הזה שמכיל בתוכו שלל תנוחות לגברים בלבד.

בהתחלה הייתי רשום בשם אחר. איך תמיד זה נראה כל כך מאיים לתת פיסת מידע קטנה על עצמי ולא כי נמצאים שם כל שלל סכנות הרשת שעורבות לילד קטן אלא בגלל הסוד הנורא, שאף אחד לא ידע. שאולי במקרה מישהו שאני מכיר לא יגיע לזה ויקרא או חלילה יראה.

והתהליך הזה שעבר עלי באותה תקופה תרם הרבה אבל אולי יותר מכל תרם לשינוי הזה בי אלדד.

אני חושב שזאת הפעם הראשונה שאני כותב את השם המפורש שלו על גבי משהו שכתבתי, תמיד הבלוג שלי עסק באנשים אמיתיים סביבי אבל לא הסגיר שמות.

אלדד היה הבן זוג הראשון שלי, האהבה הראשונה שלי. בעצם הוא היה כמעט בהכל הראשון שלי. לא הכרתם אותו מעולם כי גם בפעם היחידה שהוא הגיע אלינו הביתה אתם הייתם בעבודה.

הוא ליווה אותי לאורך כל הדרך, אולי בגלל זה הוא חלק כל כך חשוב מהחיים שלי אפילו היום, 5 שנים אחרי שאנחנו לא מדברים בכלל.

מדהים איך בנאדם אנונימי לגמריי ורחוק שנות אור ממני מצליח לפתוח לי את הראש מעט, להוציא אותי מתוך המרחב המוגן הזה שבניתי לעצמי מתחת למיטה, מתחת לצוהר הענק הזה ששם שמרתי את כל הסודות הכי רגישים ופרטיים שלי שאפילו אני עצמי לא הגעתי אליהם.

בזכותו עשיתי את הצעד הראשון אל עבר החופש.

אני לא ממש זוכר מתי זה קרה בדיוק אבל הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו שאני מכיר על עצמי הייתה לקראת אמצע כיתה יא', כל כך הרבה זמן לקח לי להבין שזה אני ושזה לא ישתנה. שאלוהים, המוח שלי או שאר גורמי סביבה אחרים ואפילו הכאב בעצמו לא ישנו את זה.

אני לא אספר לכם על כל הדרך החשוכה בתקופה ההיא. על הנסיונות להתמודד עם הקושי הרב הזה, על הבריחה והדיכוי ושיטת המקל והגזר כי אני יודע שאמא תבכה עוד יותר ממה שהיא בוכה עכשיו.

הראשונה שסיפרתי לה היית רווית. אתם מכירים אותה טוב, היא גרה בדיוק 2 דקות הליכה מאיתנו וראיתם אותה לא פעם ולא פעמיים.

לקח לי בערך שעה להוציא את זה מהפה שלי וגם אז רוית דיבבה אותי. זה אומנם היה הימור בטוח כי ידעתי בדיוק כמה היא אוהבת ומכבדת את זה ואת הנושא הזה. תמיד כשהיו כינויי גנאי כאלה ואחרים היא תמיד יצאה להגנת החלשים ולא נשארה בצד שותקת כמו השאר.

היא חיבקה אותי ואמרה שהיא אוהבת אותי, תמיד היה בה משהו מחבק כזה ואמהי.

אחרי עוד צעד ועוד שני צעדים מעגל החברים של האנשים שידעו הלך והתרחב והנה עכשיו יודעים עלי רוב החברים הקרובים. כולם אוהבים ומחבקים בדיוק כמו רווית אם לא יותר. תוהיים למה לא סיפרתי להם עד עכשיו והתמודדתי עם כל הקושי הזה לבד.

אין ספק שהייתי על הגל.

ביום הולדת 17 שלי אלדד הפתיע אותי והגיע לבית ספר, נכנס לכיתה כמו רוח והנה אני מרים את הראש ורואה אותו. שואל את עצמי אם זה באמת הוא וזה באמת היה הוא.

קפצתי עליו וחיבקתי אותו כל כך חזק, כל הגעגוע הזה התפרץ ברגע אחד והנה ביום שלמחרת כל בית הספר ידע. כולם דיברו והסתכלו שאלו אנשים אם זה נכון.

לא באמת היה איכפת לי מהתגובות של אנשים. התקופה הזאת היית אחת הטובות בחיים שלי.

התקופה הזאת נגמרה אחרי שאלדד ואני נפרדנו. זו היית נפילה כואבת וקשה למציאות העגומה שהייתי בה, תולה במישהו אחד את כל הכוח שלי.

כל התקופה הזאת כואבת מדיי ואולי זה בכלל סיפור למכתב אחר.

לקראת הגיוס תמיד עבר בי בפחד הזה, זה לא באמת עבר אחרי שכבר כמעט כולם ידעו. זאת גם לא חוכמה להגיע למקות חצי יום וללכת הביתה למקום שלי. בצבא זה אחרת, להיות מוקף אנשים בכל רגע נתון זה לא מצב הגיוני.

בטירונות השתדלתי לא לספר לאף אחד. אומנם היו כמה הומואים מוצהרים לחלוטין סביבי אבל הפחד הזה לא הלך ונעלם.

כשהגעתי לבסיס הקבוע שלי התחילו לעלות שאלות פה ושם. אנשים זרקו דברים אבל לא לחצו עד שזה יצא וסיפרתי לכולם.

הרגשתי כבר כל כך בטוח בעצמי שזהו זה אני וזה מה שיש. מה שיהיה יהיה.

חלק חשוב מאוד במסע שלי עברתי שם.

אני לא רוצה לפרט לכם הכל פה אבל זה רק חיזק אותי.

אנשים שם היו הומופובים אבל דווקא כשהם ידעו הם שאלו שאלות, אולי קצת נוקבות וישירות אבל שאלות מתוך חוסר ידיעה ולא רצון להרעה. אנשים ניגשו אלי ואמרו ששיניתי להם דעות מקצה לקצה לפחות חלקם גם הפכו לחברים הכי טובים שלי עד היום.

והנה אני מגיע כמעט לסוף המסע. תמיד לאורך כל הדרך תלתי תקווה בשלב הבא בחיים שלי.

בתיכון זה היה כשאסיים תיכון, בגיוס זה היה כשאשתחרר, כשסיימתי שירות חובה ונכנסתי לקבע זה היה כשאשכור דירה לבד ועכשיו, עכשיו מה. יש לי דירה משלי ועבודה קבועה, יש לי מקום משלי מקום לברוח אליו, יש לי כסף ואפילו הקשר שלנו התחזק מאוד ועדיין  קשה לי לספר לכם את זה.

קשה לי לבוא ולספר לכם את זה בפנים או אפילו להשאיר לכם את המכתב הזה.

והלוואי וזה היה קל יותר ואולי דווקא עדיף ככה.

אמא, אבא, אני הומו. זה לא השתנה ב7 שנים האחרונות וזה גם לא ישתנה לעולם. זה אני עם כל הטוב והרע ויש הכל מהכל.

אל תדאגו יהיו לכם נכדים ממני והלוואי וגם תזכו להגיע לרגע הזה שתראו אותם בעיניים שלכם ולא מלמעלה וכן אני משתמש באמצעי מניעה ונזהר מכל מה שמסתובב בחוץ.

כל האנשים סביבי אוהבים אותי ומקבלים אותי כמו שאני בזכות מי שאני ואני מקווה שגם אתם.

ועכשיו, עכשיו המסע הזה באמת מסתיים ומתחיל לו אחד חדש.

אני חושב שמעולם לא היה לי פה פוסט כזה אישי ופרטי שחושף הכל. כל רגש שעבר בי במשך התקופה הזאת ואולי דווקא על התקופה האחרונה לא סיפרתי הרבה אבל בשביל זה צריך רק לחזור מעט אחורה בארכיון והכל שם.