התקופה האחרונה עברה מהר, מהר מאוד. תחושת הזמן שלי הולכת לאיבוד שבוע אחר שבוע ואולי אני מתחיל ללכת לאיבוד יחד איתה.
אני כבר כמעו 5 חודשים בקבע וזה נראה ממש מעט, אני גר מחוץ לבית כבר 4 חודשים וזה מרגיש כאילו רק לפני שבוע עברתי.
אני מרגיש קצת מוזר לאחרונה, קצת על סף ירידה חדה או איזו תהום עמוקה ממש כאילו מישהו דוחק בי להתקדם קדימה אבל אין לי באמת לאן חוץ מלמטה. אני קצת יותר פגיע לאחרונה אבל לא מאנשים אחרים אלא דווקא מעצמי.
אני לפעמיים מוצא את עצמי עושה בחירות לא נכונות שרק גורמות לי להרגיש רע ושמות לי אבנים בגלגלים. ואני לא רוצה, לא רוצה להפסיק להרגיש טוב, להרגיש מאושר ושמח ובטח שאני לא רוצה שהחיוך שלי ילך אבל איכשהו בזמן האחרון אני מרגיש קצת פחות טוב עם עצמי. עם המקום שלי ואיפה שאני נמצא עכשיו.
לכאורה יש לי באמת כל מה שבנאדם בגילי רוצה אבל אני מרגיש לא מסופק.
ואני לא באמת יודע מה לעשות.
אולי אני באמת צריך שינוי אבל אולי אני עדיין צריך לעשות עם עצמי כמה החלטות חשבונות לפני שאני קופץ למסקנות ומוציא אותן לפעול.
אני חושב שלפרסום הגדול שהפוסט האחרון שלי קיבל יש חלק במשבר כתיבה הקטן שיש לי עכשיו. ממש קשה לי לכתוב ואפילו זה קצת בכוח אבל אני מרגיש שאני חייב. קצת מפחיד אולי לכתוב פתאום אחרי משהו כזה מצליח. בטח מצפים שהקטע הבא יהיה מוצלח יותר וירגש יותר ותמיד מפחדים לאכזב. מעניין איך סופרים מתמודדים עם ההרגשה הזאת.
זה היה דיי מוזר לראות את עצמי בדף הראשי של ישרא-בלוג ונענע. מוזר לי לראות כל כך הרבה כניסות וכל כך הרבה תגובות. שנים שהבלוג שלי היה מקום מפלט קטן ושקט וביום אחד הוא הפך המוני ורועש אבל אני שמח שזה קרה.
הרי לכל כותב יש את הרצון שיקראו אותו ויכירו אותו וככה גם אני. קשה לי להאמין שיש מישהו שלא מעוניין לקבל פידבאקים על העבודה שלו ובכלל כל זה גרם לי להעריך טיפה יותר את הכתיבה שלי ולא רק כי היא משחרתת אלא גם נוגעת באחרים.
ואני בהחלט קיבלתי את זה. כל התמיכה הזאת מכולם רק חיזקה אותי ולקחה אותי הלאה אבל העובדה שהיו פה כמה אנשים שמצאו הם בעצמם חוזק נפשי ותקווה גרמה לי להרגיש שעשיתי משהו חשוב. שנתתי לאותם אנשים דחיפה קלה לעבר החופש הזה. ההקלה והשחרור שזה נותן ובעיקר הקבלה העצמית שכמעט תמיד נעלמת לחלוטין בתקופות חשוכות כאלה.
אני חושב שזאת הפעם הראשונה במשך כל החיים שאני באמת לומד ומשקיע כמו שצריך בללמוד משהו. אני שמקיע כמה שאפשר בפסיכומטרי הזה ומקווה באמת להתעלות על עצמי ולצאת ממנו עם ציון מעולה. אני לא רוצה לעשות את זה שוב זה שוחק לי את המוח והורג כל פינת זמן פנויה שיש לי.
איכשהו אני יודע שאני לא שמקיע בזה לגמריי את כל הזמן הפנוי שלי אבל אני משתדל לעשות כמה שאפשר ולעמוד בקצב. אני גם חושב שהולך לי לא רע בכלל ובכל זאת למרות שזה לא המאה אחוז שלי שם זה עדיין הכי טוב שעשיתי עד היום. את כל הבגרויות עברתי עם למידה יום לפני אפילו את המבחנים בפתוחה עברתי עם למידה רעועה למדיי אבל הפעם לא.
אבל אני יודע שבסוף אני אעמוד אחרי זה כשאקבל את הציון ואדע שזה באמת היה שווה כל רגע שהקדשתי לזה בערך כמו כל דבר שעושים בחיים ומסיימים אותו בהצלחה.
קשה לי לבחור מה אני רוצה ללמוד, יש כל כך הרבה נושאים שאני מתעניין בהם אבל אני לא באמת יודע במה אני באמת רוצה לעבוד. איכשהו כנראה שצריך להגיע לעמק השווה בין מה שאוהבים לבין מה נדרש ויש בו עבודה וזה לא פשוט בכלל העסק הזה.
באחד הימים בחופש של פסח הסתובבתי קצת במרכז העיר. אני אוהב את ראשון יש בה קסם מיוחד כזה שאין בתל אביב למשל או בכל עיר אחרת במרכז. היא לא נראית מנוכרת כמו תל אביב או רועשת וצפופה ואפילו האוויר פה לא רע. זה בטח נשמע מוזר לאנשים אבל כשלא גדלים באזורים האלה עם כל הריחות המסריחים והאוויר המזוהם מרגישים בהבדל עצום כשלוקחים נשימה עמוקה.
אז הסתובבתי קצת, קניתי לי את הפרי שייק שאני כל כך אוהב ופשוט הסתובבתי לבד ברחובות. הדברים הקטנים האלה גורמים לי להרגיש טוב ולחייך סתם ככה. חיוך דבילי וילדותי כזה.
ברחוב שלי אני מכיר כבר כל בית, אני יודע איפה יש כלבים מרגיזים שמתאבדים על הגדר ונובחים באטרף על כל מי שעובר, איפה העצים הנמוכים שכשמדברים בטלפון תמיד נכנסים בענפים שלהם ואפילו מי זה שמנגן על הגיטרה בשעות הערב.
וזה טוב לי פשוט טוב לי פה ואולי זאת ההחלטה הכי טובה שעשיתי במשך הרבה זמן.
הבית שלי כבר נראה כמו בית אמיתי, קצת נמאס לי לגור כמו רווק טיפוסי שמגיע הביתה רק בשביל מקלחת ושינה. כזה שמכין לעצמו נס בבוקר ורק אחרי שהוא שותה מבין שהחלב פג תוקף או כזה שעל הגבינה במקרר כבר הפכה לבית גידול של כל טוב. קניתי כל מה שבבית נורמלי צריך. יש לי מצרכים לכל אוכל שאני רוצה ועכשיו נשאר רק להתחיל להשתמש בהם ולהתחיל לאכול כמו בנאדם ולא לחיות על חביתה וטוסטים או טייק אווי.
קניתי מכונת כביסה כדי להתחיל לכבס לעצמי ולא להתעלק על אחותי או על ההורים שלי וגם התחלתי לקשט את הדירה ולתלות תמונות של אנשים אהובים. כאלה שאני רוצה לראות בכל בוקר שאני מתעורר ולדעת שהם שם.
באחד הלילות התעוררתי בלילה והרגשתי קצת לבד. בית לבד זה המון יתרונות אבל דווקא כשחיים לבד מבינים כמה המיטה שלך ריקה בלילה. ואני צריך את זה, אני צריך זוגיות ואת הארוחות בוקר המשותפת בכל בוקר ואת החיבוק הזה כשהולכים לעבודה. את הריב על מי יצחצח שיניים ראשון ואת גניבת הפוך באמצע הלילה אחד מהשני אבל בעיקר את התחושה הזאת שכשחוזרים הביתה יש לך את מי לחבק, מישהו להיזרק איתו מול הטלוויזיה ולהירדם מחובק.
זה הופך נורא קשה לאחרונה הלבד הזה שרק גודל וגודל ואף אחד לא ממלא אותו.
ואני תמיד תוהה למה אני לא מצליח למצוא את הבנאדם הזה ואת הקשר הזה. אולי זה קצת זקן ומחייב כמו שהרבה לא רוצים בגיל שלי אבל אני אוהב את זה ושם אני מרגיש הכי טוב ובטוח.
אבל אני לא באמת מחפש, אני בדרך כלל לא מרגיש ראוי מספיק והבטחון העצמי שלי נמצא דיי בקרשים. אני לא בטוח בכלל לגביי המראה שלי וכששולחים לי סימנים אני דיי מתעלם בצורה גורפת ומשרד חוסר רצון ובטח כאן נמצאת הבעיה.
חודש חדש בפתח והחורף שעוד פה עושה לי רק טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
