סדקים קטנים רצים על הפנים שלי. סדקים של שחיקה איטית להחריד. בעיקר סדקים של עייפות נפשית, חוסר שלווה והרבה חוסר בטחון.
איפשהו בחודשים האחרונים הפכתי פגיע מדיי. כנראה בגלל הסדקים האלה שמחלישים אותי ופוגעים בכל פינה טובה.
וזה המון רגשות מעורבים שמכרסמים בי, אני מרגיש קצת כמו מישהו שמנסה למצוא דרך החוצה מהים ובכל פעם יד ענקית מחזירה אותי חזרה לקרקעית הצחיחה.
פתאום קשה לי לקחת נשימה עמוקה ולהירגע, לקחת הפסקה קטנה כזאת לרגע קטן ולשקוע בעצמי, במקום זה אני נשנק בכאב מעומעם מכיוון הלב ומבין שעכשיו צריך להירגע.
אני מרגיש גם הרבה פחות סימפטי לאנשים, אולי אפילו קצת קר ורוטן כל הזמן.
אני לא כזה ואי גם לא אוהב להיות כזה. אני אוהב לעזור ושמח לשמוע אנשים שמשתפים אותי בחיים שלהם והנה אני עומד מול מישהו, שומע מה שהוא אומר אבל לא באמת מקשיב. אומר לעצמי בלב שזה לא מעניין אותי ושיפסיק לחפור לי, מחייך לו חיוך מאולץ שכבר מזמן הפסקתי להאמין בו אבל הוא עוד קונה את זה.
וקשה לי, פשוט קשה. אני מרגיש שאני קצת קורס ויורה ליותר מדיי כיוונים בו זמנית.
אני צריך את העיניית הזאת כדי לפקס את עצמי על מטרה אחד בלבד ולהיות שם כמו שעשיתי עד היום. הרי החיים של כולנו בנויים כגל שעולה ויורד בתדירות לא סימטרית. יום אחד טוב לנו ובשני רע.
אני מסוג האנשים שכותבים הכי טוב כשרע להם. זה כנראה פשוט ככה, איכשהו הכתיבה הכי טובה ורגישה שלי נכתבת מהפצעים הכי עמוקים ופתוחים שמדממים עד אין סוף ודווקא כשטוב לי אני לא יודע לבטא את זה החוצה חוץ מחיוך בלתי נשלט על הפנים.
הכתיבה פה תמיד האירה לי את הדרך, תמיד עזרה לי להרגיש טוב יותר. אפילו שבזמן האחרון אני כמעט ולא פה אני מרגיש חייב, חייב לכתוב ולשמר את האור הקטן הזה בתוכי, או לפחות את מה שנשאר בו כי רובו כבר התכסה בהרבה לכלוך.
ואני רוצה להיות נקי שוב. נקי וצלול כמו שהייתי תמיד.
איפשהו הלכתי קצת לאיבוד והאור הזה נראה לי רחוק מדיי עכשיו.
אני לא בטוח מאיפה העצבות שהתיישבה עלי הגיעה. אני אסיר תודה על כל מה שיש לי עכשיו ולאן שהגעתי אבל אני לא מרגיש מאושר, מאושר כמו פעם.
אני רוצה להרגיש שוב בעננים, שוב להיות הכי טוב במה שאני עושה. לא בינוני, לא זה שתמיד אומרים עליו שהוא בסדר. לא לכאן ולא לכאן.
או כמו שהמורה שלי תמיד היית אומרת, הוא מלא בפוטנציאל לא ממומש.
השגתי המון בחצי שנה האחרונה, אני חושב שאפילו הצלחתי לעבור כל אחד מהסובבים אותי בהספק בזמן הקצר הזה. רוב האנשים עוד עושים איזו עבודה מועדפת ואיפה אני ואיפה הם. ובכל זאת ההרגשה הזאת מקננת לי בלב. הכבדות הזאת.
אולי זה התחושה הזאת שאני חייב להוכיח את עצמי כל הזמן. כאילו תמדי אני תחת עדשה ענקית.
אני מתגעגע לאהבה. אני מתגעגע ללהיות בתוך זוגיות נעימה שמציפה אותך באושר ואיפה אני ואיפה הזוגיות שלי. נשארה לה שם בעבר המאוד רחוק, כבר לא רואים אותה. כבר שכחתי איך זה ומה מרגישים.
עוד לילה ואני הולך לישון באלכסון, שכב במיטה מגולגל בתוך הפוך ומרגיש את הרוח הנעימה הזאת של שעות הלילה המאוחרות, את ההקלה והשקט הזה שיש בחוץ.
אני מתגעגע קצת להורים שלי.
אני חושב שיש לי הרבה בלאגן בראש וככה גם נראה הפוסט הזה. מלא בדימויים ובמעט מדיי משמעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
