הלוחש לכבשים

החיים שלי קצת מזורים לאחרונה. אני מרגיש קצת שונה ויש לי בחילות מוזרות.

איכשהו הכאבים האלה בלב חזרו לי ותוקפים אותי לעיתים תכופות אבל אני מתעלם מהם בנשיכת שפתיים קלה וממשיך.

בכלל אני שונה. מדבר אחרת ושואל אחרת ובכלל חושב אחרת. 

ואני כבר לא אני. לא כמו פעם בכל אופן אבל אני לא בטוח שזה לכיוון הרע שבדבר. אולי סתם תקופת מעבר מזורה כזאת ולא ברורה, כי כן טוב לי ואני כן שמח.

"בתוך מחשב, בתוך אתר של כמה מופרעים שאיבדו את הרצון שיהיו להם חיים"

פתחתי את עמוד האטרף שלי מחדש באחד הערבים וישר חטפתי גל פניות כאלה ואחרות. מוזר מוזר לחזור לשם ואיכשהו להרגיש בסדר עם זה. ממש כאילו מקומי שם. 

עם אחד האנשים החלטתי שאני זורם ועובר לדבר איתו גם במסנגר, יום למחרת כבר הזמנתי אותו אלי הביתה והמבוכה שפעם היית בי כשהייתי נכנס למיטה עם מישהו לא באה אבל מה שיותר הטריד אותי זה שאחרי שגמרנו שנינו שכבנו אחד ליד השני במיטה ולא הרגשתי שום דבר. שום רגש.

אם עד היום הייתי מרגיש קצת גועל או רגשות אשמה על סקס סתמי בפעם הזאת זה נעלם לגמריי. קמתי מהמיטה התלבשתי והוא עשה את זה אחרי. לקחתי את הבקבוק בירה שלי נזרקתי על הספה עם הרגליים על השולחין וסיימתי אותו. הוא התיישב לידי ולא אמר כלום. רק הסתכל עלי מצפה לתגובה כלשהי ואני רק הסתכלתי עליו בחיוך קטן וזהו.

אחרי שהוא הלך הכנתי לעצמי משהו לאכול כאילו לא קרה כלום לפני כמה דקות.

אני קצת מפחד. מצד אחד אנשים אומרים לי שזה טבעי ושזה בסדר כי מי לא צריך מגע לפעמיים אבל מצד שני הגבול בין להישאב לעולם הזה לבין פעם בכמה זמן דק מאוד ואני לא רוצה. אני לא רוצה להישאב לעולם הזה ולהכניס למיטה שלי מישהו שאני לא מכיר. סתם מישהו שאני בקושי יודע איך קוראים לו ואין לו שום משמעות בעיניי.

ובכלל תמיד טענתי שסקס זה חלק מאהבה ולא סתם מעשה מתוך תאוות בשרים והנה היא בכלל נעלמה ממני לחלוטין ואני מוצא את עצמי מתמסר לאנשים שאני לא מכיר. 

"אז בואו אל המים נגמרה התקופה של הבושה"

גם את המצעד הגאווה השנה פספסתי שלא מרצוני. באותו יום שישי היה לי שיעור ומה לעשות יש דברים קצת יותר חשובים מלהנות.

איפשהו אני ממש רוצה להיות באחד המצעדים האלה. המצעד היחיד שהייתי בו היה בחיפה וגם הוא השאיר לי טעם מר מאוד בפה.

אני לא בטוח שאני לגמריי בעד המצעד אבל אני בהחלט מרגיש גאה יותר. שיש לי לאן להשתייך שאני לא לבד. לא משנה מה אנשים יגידו זה מחזק.

באחד הימים הסתובבתי באחד הרחובות שהמצעד אמור לעבור בהם ודגלי הגאווה שנתלו בשני צידי הרחוב עשו לי פשוט טוב. הסתובבתי עם חיוך ענק על הפנים שהנה אני פה ואף אחד לא יכול לפגוע בי בשום צורה. ממש כאילו חזרתי הביתה, לבית המוגן והמבוצר שלי. והנה הפינה שלי שם ואף אחד לא יכול לקחת אותה ממני.

איכשהו בחצי השנה האחרונה הרגשתי קצת כאילו חזרתי לארון. חיי עם הפחד הזה ומסתיר מאנשים מי אני. אני אומנם לא מצהיר על עצמי בראשי חוצות אבל אני גם לא מרסן את עצמי ומתאפק להגיד דברים כאלה ואחרים.

אני רוצה לצעוד. אני רוצה להרגיש חלק מכולם, להרגיש חופשי כי זאת המדינה שלי ואני צריך להרגיש בה הכי בטוח שאני יכול. ואולי כל המצעד הזה גם גורם לי להתחסן מכל מיני הערות של אנשים חשוכים סביבי.

ואולי סוף סוף בשנה הבאה אני אצעד כמו כל שאר האנשים אבל רק אולי כי מי יודע מה יצוץ ביוני בשנה הבאה ואיפה אהיה.

"במכונית יפנית חדשה, בירידות אני דוהר"

אומנם את המצעד הפסדתי אבל את המסיבה שבערב לא. המון זמן שלא הייתי במסיבה ובטח לא במסיבה כל כך טובה. מצאתי את עצמי רוקד במשך 4 שעות ברציפות בלי להרגיש והזמן פשוט טס. כשנכנסו ראיתי מתנפחים בצד ואני ובן דוד שלי הסתכלנו אחד על השני העפנו נעליים וזינקנו לתוך המתקן. כמו שני ילדים בני 4 שרק עכשיו גילו שזה כמו ללכת על אוויר.

אני אוהב את הבילויים האלה איתו. אני ממש שמח שגילנו אחד על השני בשלב הזה של החיים שלנו, הוא ממש משענת בשבילי ואולי אני מקווה ככה, שגם אני בשבילו. 

בשבועות כשהיינו אצלו בבית הגנבתי לו כל פעם מבטים וצחקנו על דברים שדיברנו עליהם לפני. אין ספק שהמשפחה שלנו מיוחד.

המסיבה הזאת רק החזירה לי את כל האנרגיה הזאת שנעלמה לי בחודשים האחרונים. כל טיפה ממנה השקעתי בפסיכומטרי ובדברים אחרים ולי כבר לא נשאר כלום. והנה אני נטען מחדש ונהנה כאילו זאת המסיבה הראשונה שלי.

בדרך חזרה נהגתי הביתה, פתחתי את שני החלונות מקדימה ושמתי קצת מוזיקה טובה.

אניא והב לנהוג לבד לפעמיים, יש בזה קצת שיחרור ופריקה והרבה חופש. חופש להיות איפשה שאני רוצה בכל רגע נתון בלי להיות תלוי באף אחד.

והרוח הקרירה הזאת שמתכוננת לעליה של השמש חזרה לשמיים מכה לי בפנים בכל פעם שאני מאיץ ורק משחררת עוד יותר.

"זה לא אותו דבר, מלבד הגעגוע"

אני מתגעגע להמון אנשים. כל אותם אנשים ששם לחבק אותי גם מרחוק. כי אני יודע שאני חשוב להם ואני גם יודע שהם חשובים לי.

המעבר הזה למרכז קצת הרחיק אותי מהם פיזית אומנם אבל דווקא חיזק את הקשר שלנו הרבה יותר.  הם כמו נקודות אור שתמיד מראות לי את הדרך חזרה, חזרה למציאות או חזרה לאור ואני יודע שהם תמיד שם לחבק אותי לא משנה מה.

אבל אני אף פעם לא לבד. הם תמיד איתי.

אני אוהב את הקטע הזה ואת אורות האופטימיות שיוצאים ממני לאט לאט כי אני חוזר להיות כמו פעם. אני.