הלוחש לכבשים

כבר כמה שנים טובות שבכל שנה אני מפרסם פה פוסט בדרך כלל בתאריך קרוב ככל האפשר ליום פתיחת הבלוג , מה שהפעם לא עבד כל כך אבל בדרך כלל אני מסכם את השנה ומשווה אותה קצת לשנים קודמות וזאת מעין מסורת כזאת שאני משתדל לשמר ולהמשיך אבל אולי הפעם לא כל כך בא לי לרוץ לסיכומים כאלה ואחרים.

כן זה 7 שנים שלמות שאני כותב כאן ומתבגר יחד עם הבלוג הותיק שלי וכל אחת מהשנים האלו משאירות עלי שריטות כאלה ואחרות חלקן חזקות יותר וחלקן נעלמות קליל אבל בכל אחת מהן אני לומד ומשתנה, כך גם הכתיבה שלי.

המשפטים מתארכים והמילים מתבגרות, הכתיבה שלי עוברת אולי טיפה יותר סלקציה והופכת מוקפדת יותר אם כי אני לא שם לעצמי גבולות וכותב הכל מהלב בצורה הכי אמיתית ונעימה. אבל בעיקר משחררת כי זאת הסיבה שאני כאן.

יש משהו בשקט הזה שעושה לי טוב. שמנקה אותי ומעלה לי לראש תהיות אבודות.

אני תופס את המחשב הנייד ומתיישב על הרצפה. נשען על הספה ועושה קצת סדר בכל מה שהצטבר לי על השולחן.

תמונות ועיתונים, ספרים מעלי אבק ועשרות דפים מהפסיכומטרי, כל אחד מהם מתחרה בשני בכמה צהוב ולא קריא הוא הופך להיות.

משני הצדדים שלי יש שתי ערימות. אחת תשאr איתי והשנייה תשלח מהר מאוד למסע שיסתיים איפשהו בערמה גדולה מלאה מיצים מדיפי ריח לא נעים.

למחשב הזה יש יכולות חימום אדירות אפילו המזגן לא מצליח להתעלות עליו. אבל אני ממשיך לכתוב. כי אסור לאבד את הרגע.

כבר כתבתי פעם שאני מסוג הכותבים שכותבים הכי טוב כשרע להם, אולי לזה מצטרפים גם זמנים אפורים ולא ברורים לא לכאן ולא לכאן פשוט ריקים מעט מרגשות.

ערב שישי אחד בזמן אכילת סושי לא טעים במיוחד קיבלתי הודעה בטלפון באטרף, מישהו שלח לי הודעה חדשה וצירף כמה תמונות. אני חושב שאחרי 5 דקות בערך של הודעות הוא ביקש את המספר שלי וגם קיבל אותו.

למחרת הוא התקשר אלי ושאל אם בא לי להיפגש, קצת מוזרה הסיטואציה הזאת. ממתי אני פוגש מישהו כל כך מהר. לחשוב שבתקופת אלדד הוא הגיע לעיר שלי מהצד השני של המדינה ולא היה לי האומץ לפגוש אותו ועכשיו אני מכניס את המפתח ומתניע במהירות ובלי יותר מדיי סימני שאלה.

איפשהו בדרך הבטחון שלי קצת התערער אבל הרגל לחצה על דוושת הגז והרכב המשיך קדימה.

זה היה ערב מהנה במיוחד, מזמן לא הרגשתי ככה. שיחה נעימה וכמה חיבוקים, סרט טוב וכמה נשיקות, פוך חם וסקס טוב. עם אור עמום וחלש העברתי יד על הפנים שלו טיפות זיעה על המצח וכמה זיפים עוקצנים והלב שדופק מהר.

החיבוק לפני שנסעתי חזרה הביתה אולי אמר הכל.

וזה טעם חדש ישן, כזה ששוכחים אותו אבל כשטועמים מרגישים שכבר טעמת משהו כזה. הכל איתו מרגיש חדש ומיוחד כי כבר מזמן שלא הרגשתי ככה. החיוך הזה שנפרש לי על הפנים סתם בלי סיבה נשכח כבר מזמן והחיבוק הזה באמצע הלילה.

אבל עם כל החדש והנעים הזה תמיד מגיעות גם חששות מעיקות.

אני מפחד קצת להפוך להיות תלותי ואולי נורא יותר להרגיש אליו משהו שהוא לא ירגיש. אי אפשר לחזות את זה וגם להימנע מזה אבל הפחד הזה קיים. הוא תמיד שם. 

ואולי אני צריך לחזור להיות כמו פעם ולתת אמון מלא עד שיוכח אחרת למרות שכרגע ממש קשה לי לעשות את זה.

אני לא בטוח לאן זה הולך אבל אני יודע איפה אני רוצה שזה יהיה בסוף ואולי זה באמת הולך לשם, לאט ובטוח.

כבר לא ישן באלכסון. לא תמיד לפחות.

את הלילה שבין שבת לראשון אני בדרך כלל מבלה בהתהפכות מצד לצד במיטה. מנסה למצוא תנוחה נוחה ונעימה מספיק ואולי להירדם אבל זה לא מצליח בדרך כלל. השעות חולפות להן מהר מאוד והבוקר כבר מגיע. השמיים מקבלים חזרה את הצבע שנעלם מהם ונכנס מהחלון קור עדין של בוקר.

אני חושב שהיו לי עוד קצת מילים לשפוך אבל איפשהו אני מרגיש שזה נעלם לי.