אני חושב שזה סוף סוף קרה לי. כל כך הרבה זמן בחודשים האחרונים לא התגעגעתי באמת לכתיבה או הרגשתי שזה חסר לי ועכשיו זה סוף סוף הגיע. הרצון הזה לפתוח מסמך חדש ולהתחיל למלא אותו במילים. שורות על גבי שורות של דברים שפשוט עוברים מהראש שלי אל היידים ואל המקלדת.
חשבתי קצת איך לקרוא לקטע הזה כי הוא התבשל לי בראש כבר כמה ימים אבל אני לא באמת בטוח, חשבתי על דרך חדשה אבל אני חושב שאולי קראתי ליותר מדיי קטעים שלי דרך חדשה ומרוב דרכים אפשר כבר לשרטט מפה אז אולי אני פשוט אשאיר את זה לסוף.
אני אוהב את חודש ספטמבר, זה חודש עם ריח קצת שונה באוויר, אולי אווירת החגים או החורף שמתקרב אבל זה חודש נעים ולא רק כי היום הולדת שלי מסומן עליו.
מספיק לראות איך בכל החנויות הבובות בחלונות ראווה מתכסות בגדים חמים בצבעים נעימים ואת השמש נעלמת מהשמיים באותה מהירות בה היא עלתה ואת המעט קור הזה שמגיע מהים בשעות הערב בצד הזה של העיר ובכלל זה חודש של התחלות חדשות.
בחודש האחרון לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי להתאמן וגם באמת להקפיד על זה וזה עושה לי רק טוב. מעבר ליתרונות הברורים שהם כושר ושמירה על משקל תקין זה עושה טוב לגוף. אחרי ריצה אני מרגיש כאילו קיבלתי שוב אנרגיה מחודשת אחרי שינה ארוכה ואני גם מצליח להקפיד על משהו יותר משבוע ברצף שזה בכלל הישג אדיר.
למרות שהרבה זמן לא כתבתי ואני מאוד צריך אני מרגיש קצת כאילו הכתיבה שלי עייפה, קצת חלודה ולא מלוטשת עד הסוף אבל כמו תמיד אחרי פסקה או שתיים הרוח תסיר הכל ואני אהיה כמו מכונה משומנת שעובדת אל תוך שעות הלילה הקטנות.
אני חושב שבתקופה האחרונה הצלחתי לאבד הרבה אנשים שהיו לידי, חלקם טובים וחלקם פחות ואולי בצדק או שלא. אבל החיים של כל אחד מאיתנו הם קצת כמו רכבת חלק מהנוסעים ישארו איתנו עד הסוף וחלקם ירדו בתחנות באמצע ואולי יעלו שוב חזרה הביתה אבל גם זה לא תמיד קורה.
אבל אלה שהולכים לא באמת משאירים מקום ריק כי תמיד יהיה מישהו חדש שיתפוס את המקום שלהם ממש כמו איזו מיטה חמה בצבא.
לחלקם תמיד ישאר מקום בלב שלי, אני לא יודע אם הם יודעים את זה אבל אפילו כשזה נגמר הם תמיד יהיו שם כמו הרבה אנשים שאספתי בדרך. כל אחד מהם משאיר בי טביעה יחודית שלו והרבה אושר ואולי טוב שזה נגמר לפני שזוכרים רק דברים רעים.
אני חושב שזה פוסט קצת מדוכדך אבל אני לא בטוח עדיין לאן הוא הולך זה פשוט נשפך ככה.
לא ברור לי לאן הדרך שלי באטרך הולכת. אני מוצא את עצמי מסרב לסקס בכל הודעה שנייה שם, יש גם התחלות טובות שנגמרות ברע והתחלות רעות שנגמרות בעוד יותר רע אבל אני לא באמת יודע ואולי גם לא צריך לנסות להבין כי זה חסר תקנה.
זה קצת הופך שיגרה מעייפת כל ההתעסקות הזאת בחיפוש אחרי מישהו מתאים ממש כמו בחורה רווקה בגיל 30 שמתעוררת ומגלה שיש לה הכל. חוץ מאהבה וחום.
קשה לי עם אטרף והם ההתנהלות הזאת שלו אבל איזו ברירה אחרת יש לי, זה אולי המקום היחיד שאפשר ליצור קשרים כאלה בלי להסתכן בלא פומבי ולא נעים כשנתקלים במישהו מהצד השני.
איכשהו כשאנחנו מתבגרים במקום שקשרים יהפכו קלים ופשוטים יותר הם רק הולכים ומסתבכים. וזאת כבר לא אהבה ראשונה בזמן התיכון שכל מה שהיא צריכה זה ניצוץ קטן והיא דולקת לעולם עכשיו גם אבוקה ענקית לא תצליח להדליק שיח קוצני יבש.
שמתי לב שהכתיבה שלי מלאה בואולי וכל מיני הסתייגויות לא ברורות שנובעות מחוסר החלטה. אני לא החלטי במיוחד בעיקר בזמן האחרון.
אני יודע מה אני רוצה מהחיים שלי, אני יודע לאן אני רוצה שילכו ואיך לכוון אום אבל אולי דווקא הדרך השחורה באמצע קשה לגילוי. כמו מפת קסמים שאין לדעת מה נמצא בה או לוח מונופול מלא מכשולים בדרך.
לפעמיים מכללת פשרה כבר לא נשמעת כל כך נורא וזה אולי סיסמה מטופשת לפירסום של יואל גבע אבל זה גורם לי לחשוב לפעמיים שאולי השאיפות שלי גבוהות מדיי ואולי צריך לכוון נמוך יותר אבל אם באמת אני אכוון נמוך יותר הן כבר לא יהיו שאיפות אני מניח אלא סתם מטרות שימומשו בקלות.
ואולי בלי לשים לב הצלחתי למצוא כותרת לקטע רק מלהסתכל עליו ולראות איזו מילה הכי בולטת בו.
אני חושב שלמרות שהפוסט הזה מלוכלך מידי אני אפרסם אותו ושפשוט ישכב לו שם בארכיון.
לא אחד המוצלחים שלי אבל אולי גם לא אחד הגרועים. אולי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
