הלוחש לכבשים

כמו עוד סופש לא מיוחד נסעתי חזרה לצפון בחמישי, כבר מקבל את הפקקים האלה של חמישי בערב בלי הרבה צעקות וקללות. נוסע ונוסע שר עוד שיר שמתנגן בפעם הרביעי בדיסק שלי עד שנמאס ואני מחזיר לגלגלץ.

נכנס הביתה ומניח את התיק במקום הקבוע שלו בחדר שלי, לא טורח לפרוק אותו אפילו כי העייפות כבר הכניע אותי. אומר שלום לאמא ואבא, מחליף לבגדי בית וקופץ למיטה. 

כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי שישנתי ימים לא שעות. שומע את אמא באטרף במטבח צועקת על הטלפון שלא מפסיק לצלצל ומפריע לה לבשל.

קמתי צחצחתי שיניים והלכתי לחפש אוכל במטבח.

איכשהו התיישבתי וגם אמא מצאה לעצמה כמה דקות לאכול איתי ולשתות קפה. דיברנו קצת ואיכשהו הגענו לעניין הכי חשוב בחיים שלי בשנים האחרונות.

אני לא זוכר הרבה אבל אני זוכר שאמרתי לה אמא את יודע שאני לא אביא הביתה לעולם אישה בצורה חדה וברורה. בטון שקט ואחיד מחכה לתגובה המיוחלת שכבר תגיע.

ההבעה שלה השתנתה תוך שניות מבהלה לצחוק מתגלגל והיא רק אמרה אני כבר שנים יודעת שזה ככה.

בדרך כלל אמורים להרגיש הקלה אבל איכשהו רהגשתי קצת פגוע ממנה.

ואז התעוררתי באמת. חזרה במיטה הישנה שלי עטוף בפוך הכוחל מציץ לחלון ורואה שכבר כמעט צהריים.

אני לא יודע מה החלום הזה אמור להגיד לי אבל זה כבר השני בשנה האחרונה, אולי זה סימן שהגיע הזמן והרגע המתאים ואולי זה הראש שלי שלא מפסיק להטריד אותי בעניין.

בפעם הקודם זה היה עם אחותי וגם אז היא טענה שהיא יודעת וקיבלה את זה יפה ועכשיו, עכשיו גם אמא.

ואני שמח שלפחות בחלום שלי הם יודעים. צעד קטן להתחלה גדולה.

את יום ההולדת השנה החלטתי שאני באמת הולך לחגוג, קצת נמאס לי למרר על מר גורלי. אספתי כמה אנשים טובים בערב חמישי ויצאתי למסיבה. היה לי כל כך כיף, כל כך משחרר לחזור ורלרקוד כל הערב בלי שיהיה משהו שיסיח את דעתי. איכשהו אפילו שמתי עין על מישהו ממש חמוד ואפילו במהלך הערב המבטים שלנו התצלבו אבל כמו כל ערב הרגליים שלי קפאו באותו הרגע ולא יצא מזה שום דבר.

שתיתי ושתיתי לפני, הפעם זאת לא היית הבירה הרגילה אלא וודקה רדבול דיי מזעזעת שאני לא רגיל לשתות. בדרך למסיבה הלב שלי התחיל לדפוק והחזה בער. אני לא רגיל לשתות ואני גם לא שותה כל כך הרבה אבל הפעם הרשתי לעצמי מאחר וההגה לא היה לפני לשם שינוי.

המון זמן לא היית במסיבה טובה כל כך, אפילו האנשים עם שלל המוזרויות לא יצאו החוצה בלילה הזה ולטשו בי עיניים ואולי פשוט הייתי שיכור בשביל לראות אותם.

למחרת הגיע הגשם המיוחל, אמצע תל אביב ברכב מוקף מכוניות ולא יכול לזוז באמצע אחת השדרות והגשם מתחזק ויורד, שוטף ומלטף לי את הרכב ואת כל הבוץ והלכלוך שהוא צבר בחודשיים אהחרונים כשלא נגעה בו טיפת מים אחת.

אחרי זה הגיעו קצת רוחות והעיפו עלים מהעצים מסביב ישר על הכביש ולרגע קטן הרגשתי שוב בצפון עד שפתחתי את החלון והרגשתי את הלחות החונקת בגרון.

באותו הערב יצאתי עם חברים אחרים לפאב בנמל וגם שם בגלל שלא הייתי צריך לנהוג שתיתי ושתיתי, אני חושב שבסופש הזה שתיתי כל כך הרבה ואפילו הצלחתי לא להקיא.

אבל אולי יותר מכל זה נהנתי כמו שלא נהנתי המון שנים ביום הולדת שלי, מוקף אנשים שאני אוהב ועם ריח של גשם באף ומדיי פעם גם ריח של אלכוהול שנודף ממני.

ועכשיו אני יושב לי במרפסת בקומה 10 של הקריה, שומע צופרים של רכבים ואנשים צועקים. העננים זזים לאט כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם והשמש מחממת כל מקום לא מוצל בחוץ.

ככה אני מעביר את החג לבד לבד. וזה קצת מעיק ומטריד אבל איכשהו אני מוצא בזה קצת שקט ומנוחה ואולי דווקא פה אני מצליח לכתוב ביתר קלות מאשר בבית.

יש בתל אביב משהו אחר ואני אולי אומר את זה בכל אחד מהפוסטים שלי אבל עדיין לא הגעתי למצב שאני נמצא בתל אביב ולא מתרגש מעט ואולי זה גם לא יקרה לעולם. אנשים שחיים פה במשך חיים שלמים לא מצליחים להגיע לרוויה מהעיר הגדולה.

איכשהו עם כל הזמן העודף הזה שלי פה הצלחתי להשקיע קצת בבלוג שלי מה שלא קרה כבר כמה שנים טובות והצלחתי לעדכן את כל אחת מהרשימות שלי בצד. אומנם לא נוספו הרבה ספרים אבל לאחרונה אני דווקא מצליח להדביק את הפער יפה והספרים שנערמו עליהם הרי אבק על השולחן שלי עוברים לאט לאט לספרייה אחרי שהסמניה שלי טיילה בין כל אחד מהדפים שלהם.

"גשם, רד כבר גשם

כי צריך לשטוף הכל