הלוחש לכבשים

אני מרגיש קצת כאילו הזמן סוגר עלי, זה מתחיל פה בחוסר עדכון החודש שמאיים לקטוע את רצף החודשים בארכיון שלי וזה מסתיים בדברים גדולים ורבים אחרים. בכלל בזמן האחרון אני מרגיש קצת שיש לי כל כך הרבה להספיק בזמן שלא באמת מאפשר את זה ולא ברור לי איך להמשיך משם.

אני חושב שאני עומד בפני עוד שינוי משמעותי בחיים שלי וזה להשתחרר. קשה לי להגיד שאני סגור על זה עדיין לחלוטין אבל אני גם חושב שתמיד ישאר הספק הקטן הזה שלא ישלים אותי למאה אחוז. זה תמיד שם הפחד הזה, מבחוץ, מה יהיה ואיך יהיה ואם זה יותר קל או קשה וזה מטריד.

אני לא מאמין שעברה כמעט שנה מאז שהגעתי לקריה. שנה שאני גר לבד, שנה שאני לומד לבשל, לנקות ולכבס. החיים שלי השתנו מקצה לקצה ואני שונה, אני לא באמת אותו אחד שהתחיל את הדרך הזאת לפני שנה

כל צעד שעשיתי הפך את הדרך לפשוטה וקלה יותר עד שהגעתי להליכה מהירה אבל עכשיו אני עומד בצומת דרכים, מצד אחד שלי ממשיכה הדרך המוכרת והבטוחה אם כי כולה תהיה בדיוק כמו החלק הקודם שלה ומהצד השני שלי דרך אחרת, עקלקל מעט ומלאה עצים שלא מאפשרים לראות מה יש בהמשך. יש בעולם שני סוגי אנשים, אלה שיבחרו בדרך המוכרת להם וימשיכו בה כי הם פוחדים מהלא נודע ואלה שיבחרו בלא נודע כי אולי שם יהיה טוב יותר. 

ויש אותי שמנסה לחשוב קצת יותר וכבר הספקתי להתיישב על הדשא שם בצד ועוד ממתין לקבל החלטה, מנסה לדלות מידע לכאן או לכאן ותוהה איזו דרך הכי טובה אבל זה לא באמת מצליח.

קשה לי עם הלבד הזה, בכל פעם כשאני מכיר מישהו גם אם זה מתחיל טוב זה נגמר דיי טראגי בסוף. אני לא ממש מבין למה, איכשהו אני מצליח לאסוף את כל האנשים הפצועים רגישת בדרך. כל מיני אנשים מהשוליים, כאלה שלא באמת מסתדרים עם הנורמה ואני קצת תוהה מה זה אומר לגביי. אם זה סטנדרטים נמוכים או שאני בעצמי שייך לאותה חבורה.

אני מוצא את עצמי מספר לאנשים קלישאות על אהבה כדי לעודד אותם בזמן שאני בעצמי כבר לא מאמין לה. זה קשה, זה הופך מטריד ומעיק אני חושב שבדרך הארוכה שעשיתי כבר מזמן התבגרתי רגישת.

אני לא מצפה לאביר על הסוס הלבן ולא חושב שהחיים שלי לא שלמים בלי בן זוג. יש לי חיים נהדרים וחברים סביבי, אני נהנה ומבלה וחי חיים עשירים ומלאים ועדיין למרות הכל אדם לא יכול להיות כל כך הרבה זמן לבד.

בלילה במיטה כשאני ישן באלכסון הדבר היחיד שיש לי לחבק זה את הכרית וזה מכביד כאילו לקחתי על עצמי את זה במשך כל היום ורק בלילה אני מרגיש הקלה קטנה.

זה תמיד כל כך מסובך, איכשהו עד שאני מצליח לכבות את האור בחדר הקטן בראש שמנקר ומתריע על משהו זה מתממש מהר מידי.

אני חושב שהכתיבה קצת ברחה לי בימים האחרונים ואולי כל המחשבות המטרידות האלה יוצאות יחד ולא באמת מצליחות להגיע לכתב.

ואולי הדבר הכי טוב בזמן האחרון זה החורף שכבר ממש בפתח.