הרבה זמן לא כתבתי ושוב זה מרגיש קצת חלוד ומאולץ. אני חושב שזה בא בגלים ואולי גם בגלל שחזרתי לצייר לאחרונה הכתיבה שלי נדחקה קצת הצידה אבל אין לה תחליף. אין משהו שמצליח לשחרר אותי כמוה ולסדר לי את המחשבות.
איכשהו החודש האחרון היה עמוס בדברים כאלה ואחרים ועדיין כל מה שעולה לי לראש בסופו זה רק השיגרה הזאת שגוררת אותי אליה, כאילו אני כבול לשרשרת ענקית שנמתחת בין המשרד לבית וזאת תכלית חיי.
בכל בוקר אני נדחס ברכבת לכיוון הקריה, חוצה את עזריאלי ואת הגשר התלוי שבכל תזוזה שלו מלחיץ את כולם, הולך בין עוד עשרות חיילים אחרים שממהרים להגיע לאנשהו.
אני קונה את הבייגלה שלי בשקם ומכין קפה כמו בכל בוקר ואז ב5 וחצי מסתער החוצה חזרה לאותו גשר תלוי ועזריאלי שכבר הספיק להתמלא עד כמעט אפס מקום ושוב רכבת ושוב הליכה קצרה הביתה.
בכל הדרך המוזיקה מציפה לי את האוזניים ומסננת רעשי רקע לא נחוצים כמו אנשים צועקים או כאלה שאוהבים לדבר ברכבת בקולי קולות.
עם כל הדברים הרעים שאפשר להגיד על השיגרה הזאת איכשהו מצאתי את עצמי חורץ את גורלי לעוד שנה בדיוק עם אותה העבודה ועם אותה הדירה. אני לא בטוח מה גרם לי לעשות את זה אבל זה הרגיש לי הכי נכון וטוב בשבילי לפחות כרגע.
תמיד טענתי שכל עוד טוב לי ואני מתקדם אפילו בקצת לכיוון הדרך המהירה למקום בו אני רוצה את עצמי בעוד כמה שנים אני אשאר, לפעמיים אני מקלל את הרגע הזה ואומר לעצמי שאני פחדן ושזאת היית טעות אבל לפעמיים אני גם אומר תודה ושמח במה שיש לי כי זה לא באמת כזה נורא.
אני לא משתייך לאנשים האלה שמחפשים ריגושים ולוקחים את הסיכונים הגדולים האלה, אני לאט לאט מבין שאני דיי אוהב את החיים שלי בשליטתי. רק כשאני מנווט אני מרגיש טוב עם עצמי אבל רק במעט הדברים זה באמת ככה כי למי מאיתנו יש באמת שליטה על החיים שלו?
ואם אני אמשיך את התיאור המאוד ציורי שהיה בפוסט הקודם שכתבתי, כשעמדתי בפרשת הדרכים הזאת על שפת הים החלטתי שאני ממשיך בדרך אותה התחלתי ולא פניתי אל הלא נודע.
אני קצת פחדן לאחרונה, פעם בכמה לילות אני נתקף חרדות על שלל רעות חולות שיכולות להרע לי בבית. מדיי פעם מתלווים לזה גם איזה חלום רע שאני מתעור ממנו בצעקה או בלחץ היסטרי והדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להיכנס מתחת לפוך ולחכות לבוקר שיגיע, שהשמש תצא ותסמן לי שהכל שקט ופנוי. ושוב זה רק אני שישן באלכסון מכורבל בפוך.
בבקרים אני מדמיין מישהו לידי ולפעמיים זה גם באמת מרגיש שהוא שם. אין לו באמת פנים או שם לפעמיים זה מישהו שיצאתי איתו או סתם פנים מוכרות אבל זה שקר שמתפוגג מהר מדיי.
בהתחלה הלבד הזה עשה לי טוב, השקט הזה והניתוק מבחוץ. המרחב הפרטי שלי וזה שאני יכול לעשות מה שאני רוצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד אבל עכשיו אחרי שכבר התרגלתי לזה פתאום זה קצת קשה לי הלבד הזה, להכינס לדירה ריקה ולקום כל בוקר לקור הזה שמלטף את הפנים וחוטף ממני את השמיכה.
אטרף הפך להיות סוג של בדיחה עצובה של החיים שלי, דברים באים והלוכים ובעיקר הולכים. אני כבר לא באמת שם ודיי נמאס לי ששואלים אותי מה אני מחפש או אם אני ממוקם או אפילו אם אני רוצה לקבל ואת התאורים הקשים באמת אני בהחלט אשמור לעצמי ואדחיק.
אני מצליח למצוא רק אנשים מסובכים. אנשים שאולי יודעים מה הם רוצים מהחיים שלהם אבל לא באמת יודעים איך להגיע לשם. אני בשלב טיפה שונה בחיים שלי וזה לא שם.
אני יודע מה אני רוצה ואני גם חושב שאני מוכן לזה אבל אני לא באמת מצליח למצוא אולי זה באמת לא קיים, אולי אני צריך להפסיק לחפש וזהו אבל בנינו זה לא באמת עבד. כל מי שאומר את זה לא באמת מתכוון לזה בדיוק כמו שאני מספר קלישאות דביקות לאנשים אחרים וזה לא באמת עובד.
לא לחכות ולא להפסיק לחפש ושזה יבוא לבד. זה לא ושלא יעבדו עלי או עליכם.
אני מוצא את עצמי מרגיש לבד במרכז. זה לא שיש לי מחסור בחברים, יש לי מחסור בחברים מהקהילה שקרובים אלי. כאלה שאפשר לצאת איתם למסיבות שאני אוהב או לשבת באיזה פאב ולבחון גברים.
קשה לי עם המרחק הזה מרוב האנשים שגדלתי איתם בצפון, כאלה שהיום אני כמעט ולא רואה והקשר היחיד שנותר לי מהם הוא טלפוני או וירטואלי.
זה מרגיש כאילו אני צריך חברים חדשים ולא כי אלה שיש לי לא טובים מספיק, הם פשוט לא תמיד מבינים אותי ואת הצורך הזה להרגיש שייך למקום מסויים. להיות חלק מכולם וגם בין היתר לדבר על דברים חופשי.
כן בא לי לדבר על סקס טוב שהיה לי או על דייט גרוע בלי שזה יסתיים בזה שאני חרמן או נוטף גועל, בא לי להסתכל על גברים ולדעת שזה שיושב איתי לא חושב לעצמו בראש שאני הזוי ומה לעזאזל אני עושה.
אבל זה לא שאני אלך עכשיו ואתחיל לדבר עם אנשים סתם. אני לא באמת כזה ובכלל קשה לי עם הכרויות חדשות. את כל החברים שלי הכרתי במסגרות מאוד מוגדרות ופה קצת אין לי אותה.
אני מקנא באנשים שגדלו פה ומרגישים שהם בסיבה הטבעית שלהם, את כל החברים שלהם הם הכירו באיזור התיכון והמעבר לצבא ושם נוצרו הקשרים הכי טובים שלהם ואני, אני אומנם מוקף אנשים מדהימים שמציפים אותי אהבה ושמחה אבל הם לא תמיד מסוגלים להכיל את כולי לטוב ולרע.
החיים שלי קצת האטו לאחרונה, אולי כי באמת הדרך הארוכה הזאת שעשיתי נותנת לי לשבת ולנוח קצת ואולי כי אני חיי בדירה שכורה עם חיבור אינטרנט של 1.5 מגה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
