הפעם החלטתי ללכת על סגנון קצת שונה של כתיבה, לא עוד כתיבה מעמיקה במחשב אלא ישר פה בישרא-בלוג. לא יודע מה יצא מהפוסט הזה, אולי בלאגן של מחשבות שהרבה זמן לא יצאו או אולי סדר ונקיון בדיוק בזמן פסח.
לאחרונה אני ואבירם עברנו לעוד שלב נוסף ביחסים בנינו. אמא שלו, אחרי הכנה מנטלית לא כל כך ארוכה של עצמה וקבלה של הבן שלה החליטה שהיא רוצה שניפגש ושאבוא אליהם הביתה. כשחבתי על זה קצת יותר לעומק, לא רק לה יש הכנה מנטלית. איכשהו פגישות עם הורים זה תמיד מתכון לאסון, תמיד מתכוננים אין סוף פעמיים כדי לתת את הרושם הראשוני הכי טוב שיש, רק שבדרך כלל תמיד דברים מתבלבלים וכל ההכנה שאתה מעביר את עצמך נעלם ברגע שהנעל שלך נוגעת בשטיח של הדלת.
אני יודע שאני מאוד רוצה שזה יקרה, אני נורא רוצה לפגוש אותם וגם כדי לתת להם קצת הרגשה של ביטחון, תמיד הורים חרדים למה יהיה עם הילדים שלהם. אבל אולי גם אני צריך איזו הכנה מנטלית קטנה לקראת הצעד הזה. בכל זאת, זה עוד צעד אחד קדימה יותר ממה שעשיתי עד היום.
אחרי הפסיכומטרי הזמן הפנוי שלי גדל משמעותית, פתאום כבר לא צריך להרגיש רע על כל דקת בטלה או זמן שהולך לאיבוד. פתאום יש לי זמן לחזור לקרוא, לישון כמה שארצה ולחזור לעשות קצת ספורט. בכלל הפסיכומטרי מוציא מאנשים דברים רעים. אפילו שזה המבחן השני שלי כבר, עדיין תמיד יש לחץ והיסטריה. קשה לי להגיד איך הלך המבחן, אי אפשר להרגיש שום דבר במבחן הזה, אני רק יודע שכמות השאלות שידעתי לפתור גדולה בהרבה מהפעם הקודמת כי באמת למדתי את רוב הנושאים. אני רק מאחל לעצמי שאני אסיים כבר את הפינה המטרידה הזאת שלא נותנת לי להתקדם לדברים אחרים. כל הזמן עובר לי בראש מה יקרה אם גם הפעם הציון לא יהיה מספיק, לעשות עוד מבחן, לקחת עוד קורס הרי תמיד אפשר ללמוד יותר טוב ממה שלמדת מקודם.
אני נתקל יותר ויותר בלקוחות בין ים האנשים ההזוים שאני פוגש מדי יום בעבודה בכאלה שפשוט אומרים לי שרואים עלי שאני אוהב את העבודה שלי וזה כל כך נכון. אני באמת אוהב את מה שאני עושה, אני מגיע לעבודה עם חיוך וכיף לי לעשות את מה שאני עושה.
קשה לי קצת לכתוב לאחרונה, בעיקר בגלל שאני לא מוצא זמן לכתוב לבד. הבנתי שאני לא מסוגל לכתוב כשאני בחברת אנשים. אז לא יצא פוסט של נקיון פסח או משהו מיוחד אבל סדר קטן אכן היה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
