כבר הרבה זמן שלא נחה עלי ההשראה הזאת והצורך לכתוב, והנה לרגע אחד אבירם עוזב את הדירה והיא ישר כאן. אז כן, אני חייב להיות לבד כדי לכתוב באמת. כנראה שנגזר עלי להיות מסוג האנשים שיושבים בחדר עבודה שלהם בשקט, בחושך, עם מעט מוזיקה טובה ומכאן והלאה הכתיבה תבוא לבד.
לאחרונה אני מרגיש שאני לא טוב מספיק. אני לא בטוח מאיפה מגיע הספק הזה אבל אולי זה הרצון שלי להיות טוב, לא סתם טוב אלא הכי טוב. אני רוצה להיות כל כך טוב שאחרים יסתכלו עלי ויגדו שהם רוצים להיות כאלה. לא מתוך הערצה עצמית או ליטו לאגו אלא כי כל החיים שלי הייתי תמיד ממוצע, רק ממוצע. דיי נמאס לי להיות כל הזמן ממוצע, נמאס לי להיות באמצע אני לא גרוע ולא מצטיין אני פשוט בסדר.
אני מסתכל על עצמי ועל המעשים שלי ואולי אני מרגיש באיזשהו מקום שאני רודף אחרי חלום שלא רק קשה להשיג אותו אלא אולי אפילו בלתי אפשרי. מצד אחד קשה לי לוותר על מה שאני רוצה להיות ועל הדרך שבה אני רוצה לראות את עצמי בעוד זמן לא רב אבל מהצד השני אני רואה את הקושי הזה והחוסר הצלחה שאני מקווה תמיד שיהיה לי. זה לא שנכשלתי אבל שוב הבינוניות הזאת שכל הזמן עוטפת אותי כבר חונקת ומרגיזה.
אני פשוט לא מגיע לאחוזון העליון אף פעם בשום דבר ואני כל כך רוצה להיות שם. תמיד יש מישהו טוב ממני, אני מניח שתמיד יהיה אבל האמצע הזה כבר דיי מעיק עלי.
ואולי בכלל הכל בראש שלי. אולי אני טוב ופשוט השאיפה המתמדת הזאת להשתפר ולהיות טוב יותר לא מניחה לי וגורמת לי להרגיש שאני צריך לעלות עוד. אולי אני צריך לעצור לרגע ולהסתכל על הדברים מעין חיצונית ולראות שוב את כל הדברים שהשגתי וצברתי במשך כל הזמן הזה. רק ככה אני באמת אדע לבחון את הדברים בלי שהמסקנה תנטוף ביקורת גלויה ואכזרית.
כבר שכחתי איך הכתיבה יכולה להקל עלי, על הראש ועל המחשבות. זה מדהים איך כל פעם מחדש אני מתאהב פשוט מתאהב בכתיבה. בצורך הזה שמתבשל בתוכי לגולל את הכל על הכתב, איך שהכל נבנה לי בראש לפרטי פרטים ובסוף מתפוצץ החוצה ונשפך על הדף או יותר נכון על המסמך הריק. אם כי בדרך כלל כל הסדר הזה שהיה לי בראש הולך לגמריי לאיבוד ונעלם כלא היה. הכל מרגיש כל כך משוחרר פתאום, כל המעצור הזה שיש לי בכתיבה מתנפץ לרסיסים ברגע שהמילה הראשונה נכתבת ואחרי הפסקה ואז גם בחירת הכותרת שמשתנה ללא הרף קצת לפי מה שיצא על הדף.
הכתיבה היא מדהימה ורק עכשיו אני מבין כמה היא הייתה חסרה לי בחודשים האחרונים עם הפוסטים הדלים או הלא ממש מוצלחים.
כתבתי לא פעם ולא פעמיים על האהבה שלי למקום העבודה שלי. אני מרגיש שזכיתי באמת זכיתי לעבוד במקום שלא רק עושה לי טוב להיות בו אלא כי אני גם מוקף אנשים מדהימים. אחד אחד פשוט מדהימים. אנשי שיחה ועניין, כל אחד מרקע ומקום שונה ועדיין כולם מצליחים להתחבר אחד לשני ולהיות צוות ממש טוב יחד. אני חשוב שזה המקום עבודה הראשון שלי שאין בו את התחרות הזאת להיות טוב יותר או צורך ממשי להוכיח את עצמך כי פשוט לא נמדדים. בכלל מאז שחזרתי לעבוד שם העניין שלי באפל שקצת ירד לאחרונה חזר למה שהיה פעם, האהבה והקנאה הכמעט דתית הזאת אבל על גבול הטעם הטוב ממלאת אותי בכל פעם מחדש בשמחה.
התגעגעתי לריח הזה של ספרים חדשים אם כי שלי קצת מהולים באבק אחרי הזמן שהם שכבו על המדף. עכשיו אחרי שהפסיכומטרי מאחורי והמכינה נפתחת רק בעוד חודש וחצי יש לי זמן לחזור לקרוא ולהנות מזה. כל הספרים שעמדו להם שם קורצים לי מדיי פעם בספרייה יכולים לצאת לנשום לרווחה.
ושאני רק אעלה על הדרך הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
