שוב קשה לי להתחיל לכתוב. אני אף פעם לא מצליח להבין מה זה המחסום הקטן הזה שתמיד יושב לו שם כשמתיישבים להתחיל לכתוב. אולי זאת העבודה שאני אומר לעצמי, טוב עכשיו צריך לכתוב ופתאום אני מוצא את עצמי עומד מול דף ריק ופעם אחר פעם מקליד אות אחת וכבר מוחק עוד לפני שבכלל הוצאתי מילה אחת. אני חושב שאף אחד לא באמת יודע איך להושיב את עצמו ולהתחיל לכתוב כי זה אף פעם זה לא עובר חלק. עכשיו אני גם מבין למה לסופרים לוקח כל כך הרבה זמן, אתה לא יכול לכתוב משהו טוב כשאין לך השראה והיא חמקמקה הנבלה הזאת.
אני מסתכל על התאריך ורואה שממש תכף הבלוג שלי חוגג 9 שנים, אני כל שנה מתפלא מחדש איך אני חוגג עוד שנה ועוד שנה לבלוג, סוקר באדיקות את כל השינויים שהתחוללו בי במהלך השנה ואת הדברים אותם הצלחתי להשיג אבל אני חושב שהעניין הזה דיי מיצא את עצמו. דיי לסיכומים ארוכים ומייגעים או שטופי דמעות, תקווה לעתיד טוב יותר או חרטה על דברים שנעשו. בסופו של דבר מה שמעצב אותי במשך כל הזמן הזה הם הדברים שאני עושה במהלך השנה ומימלא אני מדבר עליהם בבלוג, גם על האכזבות והרגעים הקשים וגם על הרגעים השמחים ווהמאושרים.
אבל הנה 9 שנים נהדרות של התבגרות שמגוללת כולה על הכתוב בבלוג המזדקן שלי. אני לא חושב שיש מישהו בישראבלוג שהחזיק כל כך הרבה זמן באדיקות מבלי לסגור את הבלוג שלו או לעבור למקום אחר. או להזניח אותו לתקופות מסויימות ולתת לו לצבור אבק וירטואלי של אנשים בודדים שעוד טורחים לבקר בו.
אני אוהב את הבלוג הזה והוא חלק ממני. כמעט כל האנשים שמכירים אותי יודעים על זה שאני כותב, אולי בלוג אולי חצי ספר אבל כותב. חלקם קוראים באדיקות כל מילה שלי בשקיקה וחלקם נכנסים כשיש קצת זמן ואני אנצל את הבמה הזאת שוב בפעם המי יודע כמה להודות לכל מי שאוהב אותי. חשוב לי להיות אסיר תודה לאנשים שעוטפים אותי כך או אחרת לא באמת משנה הדרך שזה נעשה ואפילו מרחוק, זה תמיד מחמם ומעודד לדעת.
החודש קרה דבר שממש עורר אותי בכל הנוגע ליציאה שלי מהארון. לפני שנתיים כשהייתי חלק מאיגי עפולה, אני מקווה לחשוב שאני עדיין חלק מהקבוצה למרות שאני לא באמת מגיע לשם, החלטנו לאסוף חומרים של כולנו ולהוציא את זה לאור. החודש זה סוף סוף קרה והספר יצא לאור בהשקה נהדרת. פגשתי שוב הרבה מהאנשים שלקחו חלק בפרויקט הנהדר הזה.
אני תרמתי לספר שני קטעים שראו אור לראשונה פה בבלוג, אחד מהם היה המכתב שהשארתי להורים והשני קטע על האהבה שלי לתל אביב. אחרי כל כך הרבה זמן ששכחתי מהם, שנתיים זאת תקופה כל כך ארוכה קראתי אותם שוב אבל הפעם על גבי הספר המודפס ופתאום עלה בי חיוך מוזר כזה של התרפקות על העבר או על תחושה ישנה. כל מילה פותחת עוד פרק בחיים שלי וסוגרת חזרה בפסקה הבאה. ועדיין למרות הזמן הארוך שעבר מאז אני עדיין מרגיש שזה אני, אולי קצת יותר קטן ומפוחד אבל עדיין אני. אני עדיין מתרגש להסתובב ברחבות תל אביב והמכתב עדיין מעלה בי זכרונות ומעט דמעות.
היום אפילו יצאה כתבה במאקו גאווה על הספר והפרויקט וגם אני מוזכר שם, ופתאום זה מרגיש לי אפילו עוד יותר חשוב שאנשים יגיעו להבנה שאין בזה פסול ובטח ובטח שהם לא לבד. במשך כל החיים שלי לא הסתכלי על עצמי כמעין שליח שמספר סיפור אלא רק מישהו בודד שרוצה שיקבלו אותו.
לרע שכחתי שיש מאוחרי קהילה שלמה שעדיין לא מרגישה לגמריי שייכת. עוד נערים בודדים שמפחדים וגילויי הומופביה ודעות קדומות שעפות לכל עבר למרות שלכאורה אנחנו כבר בתקופה מתקדמת, טובה ומקבלת. איפשהו עמוק בפנים רובנו עדיין חשוכים בצורה כזאת או אחרת.
אני לא יודע אם ככה אנחנו בני האדם, הרי אי אפשר לאהוב את כל אנשים בעולם ואי אפשר להזדהות ולגלות אמפתיה כלפי כולם, כי הרי מישהו יעצבן אותנו ואנחנו צריכים להוציא עליהם את העצבים כי מישהו צריך להיות אשם ועדיין אני שמח שאני הומו , זה הפך אותי להיות אדם שמשתדל לפחות לקבל את כולם ולנסות אפילו רק לנסות להבין מה יש מאוחרי חזות של אדם כזה או אחרת.
התחלתי מכינה לעיצוב לאחרונה ופתאום אני מרגיש קצת יותר בתוך העולם הזה של האדריכלות והבניה. סוף סוף אני רמגיש שאני מתקדם בצעדים קצת יותר גדולים לכיוון התואר והלימודים למרות שהפסיכומטרי הלך לא משהו איכשהו אני עדיין מרגיש שאני מתקדם יהיה אשר יהיה.
סוף סוף אני מרגיש שאני טוב במשהו, שיש לי עניין. אפילו כבר על שהיעור השני המרצה ניחשה לבד שאני רוצה ללכת לאדריכלות. היא אמרה שמספיק לראות אותי מציג עבודה שלי כדי לראות שזה נוטף ממני. והאמת? הרגשתי בעננים. איזה כיף זה לדעת שמישהו שלא מכיר אותך בכלל, שפגשת לפני עשר דקות אומר לך דבר כזה ורק מחזק את מה שכבר מזמן בוער בי.
אני יודע שאומנם יש לי עוד דרך ארוכה אבל אני בטוח שאני אגיע לשם גם אם אלחם בשיניים.
כי כשרוצים משהו נלחמים עליו.
ממש אחרי הפוסט שלי על הרגשת הבינוניות שמקננת בי קיבלתי מצטיין חודשי מהעבודה, זה בא לי בכזאת הפתעה ואו לא באמת חשבתי שזה יקרה ופתאום בסוף הישיבה אני מוצא את עצמי עומד במרכז החנות וכולם מוחאים לי כפיים ואומרים לי כמה שזה מגיע לי. כשאתה עושה משהו שאתה אוהב אתה פשוט טוב בו. היום אני מתחיל קורס מהעבודה שלוקח אותי עוד צעד אחד קדימה לעולם של אפל וגם לתפקידים יותר מעניניים בחנות.
וזה עושה לי טוב. זה פשוט עושה לי טוב להרגיש טוב במקום שאני נמצא בו ולהיות טוב בו בנוסף להכל. לא לאבד את עצמי או להמאיס את זה עלי אלא להפך, להפוך רעב יותר ושאפתן כל הזמן. ממש כמו שסטיב גובס המנוח אמר.
אז אולי תחושת הבינוניות עושה דברים טובים.
ואו לא חשבתי שכתבתי כל כך הרבה, פתאום גללתי את המסמך למעלה וגילית הרים של מילים. אני חושב שאסיים את הפוסט הזה. עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
