זהו גם אני נפלתי לסטטיסטיקה. גם אני נטשתי את הבלוג לתקופה ארוכה מאוד בזמנים של האינטרנט. חצי שנה שלמה שלא כתבתי מילה אחת בהקשר כלשהו של הבלוג. חצי שנה שהחיים שלי לא השתנו המון אבל בהחלט היו מרתקים. אף פעם לא חשבתי שבסוף זה יקרה גם לי. ראיתי המון בלוגים טובים עוזבים ונעלמים אחד אחרי השני, עד שכבר לא היה לי מה לקרוא כאן יותר. היום כשאני נכנס לשיראבלוג אני פשוט מרגיש לא שייך. אין לי מה להתחבר אליו כאן וזה קצת מצער.
אני באמת לא ידוע איפה להתחיל, לספר על החצי שנה שעברה, אולי לנסות להבטיח להמשיך ולכתוב פה כמה שאפשר, אולי בכלל להכריז על סגירת הבלוג והשארתו כאנדרטה לימים עברו ולתהליך התבגרות כזה או אחר שמישהו ביום מן הימים ימצא במעמקי הרשת. אבל שום דבר מהדברים האלה אני לא יכול לעשות. כי הלב פשוט לא נותן לי. לא יכול להיפרד מהמקום הכל כך יקר הזה עבורי ששימש בית כל כך הרבה שנים אבל גם לא יכול להתחייב לכתוב פה באותה תדירות כמו בעבר. הרבה דברים משתנים גם בי. אני כבר לא תלוי יותר בבלוג ומרגיש חייב לכתוב ולפרוק בו את שעל ליבי. זה מצחיק קצת שפתאום בפחות מחמש דקות יצאו ממני כל כך הרבה מילים ובעבר הייתי יושב שעות מול מסך ריק. אולי זה באמת נכון המ שאומרים, אולי באמת צריך פשוט לנסות לכתוב דברים וזה פשוט יצא לבד. אבל כן, אין ספק שהיום אני בהחלט מרגיש שהצורך בפריקת מחשבות ירדה, אולי כי באמת הגעתי סוף סוף לרמת שיתוף גבוהה מאוד עם הסובבים אותי. אולי זה הביטחון העצמי שעוטף אותי או אולי זה אבירם שרק עוטף באהבה וחום.
מעניין מי אתם, העשרה אנשים שנכנסו במשך כל החודשים האחרונים לבלוג לראות מה השתנה כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
