Why can't we make this darkness feel like home

לפעמים , כל כך מעצבן אותי לראות אנשים . . .

שכל היום בוכים באיסיקיו ובבלוגים ,

שהחיים שלהם חרא , שהם אוהבים מישהו והוא לא שם עליהם ,

שהחברים שלהם נוטשים אותם .

ואחרי כן שאני נפגשת איתם ,

הכל פתאום כל כך טוב , הם שמחים ... מאושרים .

טוב להם !

ואני כמו מטומטמת שמחה איתם , כי טוב להם .

ועצובה איתם , כי רע להם .

הפעם . .  אני באמת לא יודעת למי רע באמת .

כולם כל כך אגואיסטים ,

שטוב להם , כולם צרריכים להיות שמחחים איתם .

וכשרע להם , כולם צריכיים להיות עצוביים איתם .

כל כך נמאס לי ,

למה כשטוב ללי , אף אחד לא שמח איתי ?

למה כשרע לי , אף אחד לא עצוב איתי ?

אני פשוט שותקת ,

לרע ולטוב .

כי הם כל כך אגואיסטים .

אכפת להם רק מעצמם .

אז איפה אאני בכל הססיפור ?

יודדעת להקשיב אאבל לא לדבר . . .

מקשיבה ותומכת למי שצריך ,

ושאני עצובה ?

איפה הם בדיוק ?
הם ללא פה לידי .

והפעם ,

אני פשוט לא מאושרת , יותר נכון . .

רע לי .

הייתה תקופה שבה חשבתי שהכל טוב ,

וזה שאני אוהבת אותו , ממש לא השפיע עליי .

עכשיו רע לי , וזה בגלל שאנשים ממשיכים לגדווול , להתבבגר ,

בלי לשים לב את מי ההם משאירים מאחור .

ואם אני אהיה מאוששרת באמת ,

אני אמשיך להיות מאושרת ,

בלי להתערב במה שרע לאחרים ,

כי עם כל הכבוד , אני עברתי מספיק רע ,

כדי שאני אהיה מודעת לבעיות של אחרים .

תמיד אני מתאההבת באחד שאין לי סיכוי איתו ,

אז אני מחכה לשכוח אותו ,

ושותתקת . . . לא אומרת כלום .

ולמישהו אכפת מזה ?

ממש לא .

אני מצטטערת אם זה נשמע אגואיסטטי ,

אבל נמאאס לי ,

ואני לא איזהה כלבה ששל כולם .

אין הרבה שיודעים להקשיב .