עדי לידר

אגדה יוונית עתיקה, מספרת על משאלתו של הנסיך פיגמליון שהתממשה.

פיגמליון שהיה פסל-אמן, עמל ויצר פסל בדמותה של האישה האידאלית. הצלחתו הרבה הובילה אותו להתאהב ביציר כפיו והוא היה מרעיף עליה אהבה עד בלי דיי. אך שוב ושוב השיבה האחרונה את פניו ריקם. לא נעה ולא זזה. מסירותו הרבה של פיגמליון נמשכה שנים רבות והוא היה נושא תפילותיו ותחינותיו לונוס- אלת האהבה.

עד כי הגיע היום, בו החליטה אלת האהבה לתגמלו על מסירותו הגדולה (אף כי יש האומרים מוזרה משהו..). כאשר ניגש פיגמליון לפסל האישה שיצר, נדהם לגלות כי עומדת לפניו אישה בשר ודם. מהממת ביופיה וקורנת מאהבה אליו.

כמו כל אגדה יוונית, משמש סיפור זה משל.

הנמשל, כפי שניתן לשער מדבר על כוחה של משאלה.

המושג "נבואה המגשימה את עצמה" מוכר מאוד בתחום הטיפול והמחקר הפסיכולוגי ושוב ושוב ניתנות הוכחות ליכולתה של המחשבה לברוא מציאות בתחומים שונים של חיינו (עבודה, זוגיות, קשרים חברתיים וכו'..)

תחילתה של שנה חדשה, יכולה לשמש עבורינו תזכורת להבעת משאלה. זה הזמן לחשוב על חלומותינו, משאלותינו ומהוויינו (הכמוסים יותר ופחות) ולהביע אותם, על מנת שיתממשו..

בסיפור של דרקולה, מציעה עצמו הקורבן לדמות המפלצתית, על ידי חשיפת גרונו. לאחר שננשך על ידה ונמצץ דמו, הוא הופך לעבדו לעולם ועד. 

בדרך זו, בחרה לאונרד (Leonare, 1990), להסביר את שני צדדיה של ההתמכרות: הכניעה וההשתלטות. כפי שהציע עצמו לדרקולה, על ידי חשיפת גרונו, מציעה המתמכר עצמו על ידי שימוש "חד פעמי". זוהי הכניעה. הפיכתו לעבד, כלומר ההשתלטות, קוראת כיוון שמצבו הנפשי והגופני, אינו מאפשר לו לשלוט במצב לאחר שהתחיל. לעומת ההשתלטות, שאינה בשליטתו, יש באפשרותו של הפרט להפסיק להיכנע בכל שלב, כלומר להחליט שלא לחשוף את צווארו.

פרושה של המילה הלטינית Addictus הנו נאמנות, כניעה ונתינה עצמית מוחלטת לדבר. (Leonare, 1990). אף כי במקור, היתה הכוונה להתמכרות לאלוהים, קיבל המושג בתקופתנו, צביון "שלילי" יותר. לאונרד מסבירה כי כעת, הפעולה של לתת עצמך באופן טוטאלי, מתייחסת לנתינה טוטאלית לאדון (חומר, אובייקט, אדם או פעילות), עד כדי הקרבת כל הקיום ומשמעות החיים.

בין האדונים הללו, מצויים האלכוהול, הסמים, האוכל, הסיגריות, ההימורים, הקניות, הרומנטיקה, המין וגם העבודה, הכסף, הכוח והשליטה. אף אחד מאותם הדברים אינו רע בפני עצמו, אלא כאשר הופך לאובססיבי.

באובססיה, מוותר הפרט על קיומו למען אדון אחר ומרשה לעצמו להישלט על ידי דבר מה חיצוני.

בדרך זו, אובדים החופש, הזהות האישית והנשמה.

בסיפרה המרתק, “Witness to the fire: creativity & the Veil of addiction", מציגה לאונרד (Leonare, 1990), ניתוח פסיכולוגי, על פי הגישה היונגאית להתמכרויות.

ההתמכרויות כולן, היא גורסת, הורגות את החיים ברגע, את יצירתיות והאהבה, ואת ההסתמכות על הגורל של 'הילד הפנימי'.

מבחינה ארכיטיפית, 'ההורג- The Killer', מייצג את התכונה הפנימית המניעה כנגד כוח החיים ומוותרת על המאבק שבקיום. ההורג, יכול ללבוש צורות שונות ומגוונות ובניהן פרפקטיוניזם קר, ערך עצמי מנופח או קורבנות פסיבית. להורג, צדדים שונים, המיוצגים על ידי מספר ארכיטיפים:

* מלווה הכספים- The Moneylender: נותן אופוריה ופתרון "קל" לקונפליקט

* הרומנטיקאי-The Romantic: שואף לניצחונות בכל מחיר

* המהמר- The Gambler: רוצה לבטל את גבולות,

* איש המחתרת – The Underground Man:  מפגין נוקשות וניכור,

* האישה המטורפת- The Madwoman: מציגה רעב ופרנויה,

* השופט – The Judge: שולט ומתנשא,

* פורע החוק -  The Outlaw: מתמרד

* והנוכל- The Trickster: מרמה ובלתי צפוי.

כל אותן אנרגיות ארכיטיטפיות, באות לבלבל אותנו לכסות על הקריאה האוטנטית לחיים יצירתיים. ההורג רוצה להעלים את הטוב הבסיסי שלנו וההתמכרויות השונות, עושות זאת דרך הריגת המודעות, רמייה עצמית ועצירת הגדילה.

למרות יכולתה להרוג, יכולה הנטייה להתמכרות להוות מקור לכוח ולחיים חדשים. הדרך להופכה לכזו, עוברת דרך תהליך המודעות, הסתכלות פנימה וזיהוי הכעס הרצחני. על ידי בחירה מודעת בחיים יצירתיים, ניתן להפוך את האנרגיה ולהפיק ממנה חיים וצמיחה. התהליך היצירתי בעצמו, עלול להיות אובססיבי, אך יש ביכולתו, להוביל גם למקום עמוק יותר, המשנה את האדם. האדם היצירתי, מכבד את המתח שמביאים עמם החיים ומוצא בתוכו, דרכים יצירתיות לצאת ממנו. בדרך זו, מתרחשת התפתחות.

האדם המכור, לעומת זאת, עוצר תהליך זה, על ידי הניסיון לברוח מהמתח. הוא מאמין כי יש ביכולתם של אדונים שונים, לקחת אותו ממנו ולכן, כשרגשות לא רצויים עולים, פונה המכור לחומר (אוכל, אלכוהול..), במקום לחיות אותו, להתמודד עמו, לקרוא לו בשם, לזהות אותו ולחלוק את הבנותיו עם אחרים – כפי שעושה האדם היצירתי.

נייפה (Naifeh, 1995) מביא מדבריו של יונג, הגורס כי התמכרות, קשורה לדחף אנושי נורמאלי לשלמות (Wholeness), אשר אבדה. לדבריו, מוסדות כמו ה- A.A (אלכוהוליסטים אנונימיים), מבוססים על התיאוריה של יונג, אשר הנה "התיאוריה האנליטית היחידה, המבינה מוטיבים רוחניים, לאו דווקא כהגנות.." (שם, שם, עמ'133).

נייפה מביא את טיפולו של יונג במר רונלד ה. (Mr. Ronald H.), אשר סבל מאלכוהוליזם. לאחר שטופל כשנה, הפסיק מר ה. לשתות ועזב את הטיפול. מאוחר יותר, חזר לשתות ושב ופנה לטיפולו של יונג. בפעם הזו, לא עזרה הפסיכותרפיה והאלכוהוליזם נמשך. בסופו של דבר, התייאש יונג מהמטופל, הגדירו כחסר תקנה והמליץ לו לפנות לאמונה ולדרך רוחנית, על מנת לטפל באלכוהליזם.

מקרה זה, שהגיע מאוחר יותר לטיפול מייסד ה-A.A , מדגים לדעתו של המחבר את גישתו של יונג כלפי הקשר בין התמכרות ורוחניות. האינסטינקט הרוחני של הפרט, עומד בפני עצמו ונותן לו תחושה שקיים בתוכו כוח גדול ממנו. רוח גדולה זו, מכונה בתרבויות שונות בשמות שונים: טאו (סין), מאנא (מרכז אפריקה) ואלוהים (בנצרות המערבית). בהתאם לדבריו של יונג, רואה תנועת ה- A.A את ההתמכרות לחומרים כמחלה רוחנית, היכולה להיפטר בדרכים רוחניות בלבד.

ההחלמה מהתמכרות מתרחשת ברמה הארכיטיפית וזיהוי הצל של עצמם,מאפשר למכורים להתמודד עם תחומים פסיכולוגיים בעייתיים אחרים.

סימוכין:

 Weston,  M.D. (1999). Anorexia as a symbol of an empty matrix dominated by

 the dragon mother. Group analysis. 32(1): 71-85

 Leonard, L. S. (1990). Witness to the fire: creativity and the veil of addiction. Boston: Shambhala.  Naifeh, S. (1995). Archetypal foundation of addiction and recovery. Journal of analytical psychology. 40(2): 133-159