המחשב שלי חזר!! (:

ולבקשת הקוראים הוספתי את הדמויות בצד, וכמה שורות על הסיפור. אפילו נתתי לסיפור שם -סוף כל סוף-.

ובגלל שאני יודעת שאני מעדכנת פעם ב... אני אתחיל לשים מה קטעים לתזכורת מהפרקים הקודמים בכל פעם.

תהנו  

Coldplay - Fix You

מהפרקים הקודמים:

ישבתי על הספסל ברחוב, ז'קט העור שלי לא עזר נגד הקור וחיבקתי את גופי בחוזקה, מנסה להתחמם מעט, מתעלמת מהרוחות שכמעט והעיפו אותי יחד איתן. אישה בשנות ה-40 לחייה עברה ברחוב ונעצה בי את מבטה, היחידה מבין כל האנשים שעברו באותה המדרכה שטרחה להביט בי.

שיערה הקצר התנופף ברוח וחיוכה האימהי גרם לי לסמוך עליה, למרות שהראש שלי פקד עליי לסרב, "אני ליסה, עכשיו... מה דעתך על כוס של שוקו חם?" היא הושיטה לי את ידה.

"ג'יי..." הוא הושיט לי את ידו, "אם תקראי לי ג'יימס רוב הסיכויים שאני לא אענה לך." אמר וחייך אליי.

"היי." חייכתי אליו בחזרה.

"אז," הוא נאנח והתיישב על הכורסה הגדולה, "מתי החלטתם לאמץ עוד נערה מתבגרת שתאמלל לכם את החיים?" שאל בעודו מתרווח ומתמתח על הכורסה.

"הם לא אימצו אותה, אמא מצאה אותה ברחוב." זרקה טורי, "בלי להעליב או משהו." הוסיפה והפנתה את מבטה אליי. ואוו, אני ממש לא מחבבת אותה.

"לילי," קמה ליסה מהספה, "למה שלא תבואי איתי, אראה לך את החדר שבו תישני..." אמרה. "חוסר טאקט מושלם, טור." שמעתי מאחוריי, כשעזבנו את הסלון.

"בת כמה את?" הוסיפה שרה לשאול.

"שש-עשרה." עניתי.

"זה מספיק לי, ברוכה הבאה ל-'ג'וסי'." חייכה שרה. 'ואוו, שם מקורי.' חשבתי וחייכתי לעצמי.
"אז מתי אני יכולה להתחיל לעבוד?" שאלתי.

פרק 3

"את רצינית?" שאלה מגי את טורי, סוף היום הגיע והשתיים יצאו מבית הספר, "שמעתי על כל מיני שיגעונות של מבוגרים שמגיעים לגיל הזהב, אבל לאמץ ילדה זה לא קצת מוגזם?" גיחכה מגי, מבטה המאיים של טורי הוריד את החיוך מפניה של מגי, "ועוד בגיל של אחיך הקטן..." מלמלה מגי.

"כנראה שההחלטה של אמא שלי לקראת גיל הבלות היא להתחיל לאמץ ילדי רחוב." אמרה טורי בגלגול עיניים. "הקטע הוא שהיא בכלל לא ילדת רחוב, היא טוענת שהיא יתומה אבל אם את שואלת אותי היא סתם עוד אחת שברחה מהבית בשביל למרוד בהורים שלה." הוסיפה טורי בעודה נכנסת למכונית של מגי.

"אם היא סתם הייתה בורחת מההורים שלה היא הייתה הולכת לחברים או משהו, תאמיני לי- מניסיון." אמרה מגי, "נשמע כאילו לילדה באמת יש בעיות, אולי ההורים שלה נרקומנים או שהיא ילדה מוכה, אי אפשר לדעת..." המשיכה, "אבל אם לילדה לא היו בעיות רציניות בחיים היא לא הייתה מסכימה לגור אצל משפחה זרה." היא הביטה בטורי.

"ואוו, מי היה מאמין שעליית הגג המסריחה שלנו תהפוך לזה!" אמר ראיין והביט בחיוך מרוצה בחדר, "בלי להעליב או משהו, כן?" הוא פנה אליי, "אבל זה היה ממש חור לפני שהגעת לכאן." הוא צחק.

"זה מושלם." חייכתי.

"אני אומר שמחר נצבע את המקום הזה, ככה הוא יראה קצת פחות מת." הציע ראיין.
"זה לא יפריע להורים שלך?" שאלתי.

"אל תדאגי, אני אדבר איתם לפני..." הוסיף ראיין, "אז... את רעבה?" הוא שאל.
"מתה מרעב." חייכתי אליו חיוך מובך.

"אז הולכים לאכול פיצה?" "בכיף." ותוך חמש דקות היינו מחוץ לבית.

הרחוב היה ריק, חוץ מכמה עוברים ושבים. במקום ממנו אני באתי לעולם לא היה שקט ושליו כל-כך. הרחובות תמיד היו מלאים באנשים בכל הגילאים, כולם הלכו מהר, כאילו הם בורחים ממלאך המוות ותמיד היה רועש, המכוניות וצעקותיהם של כל המשוחחים גרמו לרחובות הישנים להיראות כמו שדה קרב סוער.

"את נראית מופתעת." הפר ראיין את השתיקה.

"המקום הזה כל-כך שונה מכל מה שהכרתי,  אין לך מושג עד כמה...." אמרתי בשקט, ממשיכה להתפעל מהמקום בעודנו הולכים.

"הזמנתי כמה חברים, אני מקווה שלא אכפת לך." אמר ראיין.

"לא, זה בסדר." אמרתי, "אז מה אמרת להם? שאתה בא עם קרובת משפחה רחוקה שלך?" גיחכתי.

"מה?" הוא הביט בי במבט מבולבל.

"ככה אח שלך החליט לקרוא לי." הסברתי את עצמי.

"מתי הספקת לראות אותו?" שאל ראיין כשעצרנו בכניסה לפיצרייה.

"היום, כשהייתי ב-" התחלתי לומר כשמישהו צעק לעברינו, "-ראיין!" נער מתולתל שישב באחד מהשולחנות נופף את ידו וחייך כשהבטנו בו, יחד איתו ישבו עוד שני נערים ושתי נערות בגילנו. ראיין חייך אליהם והלך לעברם, הלכתי אחריו.

"לילי, אלו קירה, נייט, קליף, היילי וסטיב..." הוא עבר על חמישתם.

"היי..." חייכתי אליהם.

"אז מה הקשר ביניכם?" שאל נייט, בזמן שכולנו אכלנו פיצה, הם לא הפסיקו לדבר ואני רק שתקתי וחייכתי. החיים שלהם היו כל-כך רגילים, החיים שלהם היו כל מה שאי פעם רציתי.
"היא קרובת משפחה רחוקה." ענה ראיין במהירות וקרץ אליי בסתר.

"אתם מודעים לעובדה שאין ביניכם שום דבר משותף?" שאלה קירה, "זאת אומרת,מבחינה חיצונית..." הוסיפה.

"כמו שראיין אמר, קרובה-רחוקה." עניתי בחיוך.

"זה די ברור שאין ביניכם קשר ישיר, בלי להעליב ראיין אבל הבת דודה שלך נראית הרבה יותר טוב ממך." אמר קליף, עוד לפני הבנתי שהוא לא בדיוק הגאון שבחבורה.
"אם היית חושב שאני נראה טוב, הייתה סיבה לדאגה." אמר ראיין והשאר צחקו, "והיא לא בת דודה שלי היא-" "-כן, כן, אבל בשביל מה לסבך עניינים?" קטע אותו קליף.

"נהנית?" שאל ראיין כשהלכנו בדרך חזרה הביתה.

"כן..." מלמלתי, "חברים שלך נחמדים." חייכתי אליו.

"הם בסדר." הוא צחק.

"אז... מה קורה עם היילי?" שאלתי, מנסה לשבור את המתח.

"היילי?" הוא הביט בי, תוחב את ידיו אל כיסי הג'ינס שלו, הנהנתי, "מה איתה?" שאל ראיין.
"היה קשה שלא לשים לב למבטים שהיא נעצה בך." אמרתי, "ולחיוכים ששלחת אליה." הוספתי, "אז... יש שם משהו?" שאלתי.

"משהו... אני לא בטוח מה זה." אמר ראיין, "אנחנו ידידים כבר די הרבה זמן, אבל לא ידידים כל-כך קרובים והיא די ביישנית ולי לא ממש הולך עם בנות." הוא אמר.
"אז אף אחד לא לוקח את הצעד הראשון?" שאלתי.

"בדיוק." הוא נאנח.

"אל תדאג, זה יקרה." ניסיתי לעודד אותו, "בסופו של דבר." אמרתי.

"יופי, בדיוק בזמן לארוחת ערב." אמרה ליסה כשנכנסו אל הבית, סגרתי אחריי את הדלת ועקבתי אחרי ראיין אל המטבח.

"אתם..." מלמלתי במצח מכווץ, "אתם אוכלים ארוחות ערב ביחד?" השלמתי את המשפט, כולם נעצו בי מבטים מופתעים.

"את אומרת את זה כאילו אנחנו המוזרים." אמרה טורי.

"לא הייתם אוכלים יחד כל ערב? את וההורים שלך...?" שאלה ליסה

"לא." עניתי, "מי שהיה רעב היה לוקח לו משהו מהארון, אף פעם לא..." מלמלתי, ספק לעצמי- ספק להם, כל משפחת סטיוארט עמדה במטבח ונעצה בי מבטים תוהים.
"טוב, במשפחת סטיוארט כולם יושבים לאכול יחד." הודיע טום בחגיגיות, "אז מי רעב?" הוסיף והתיישב בשולחן.

הרגשתי לא שייכת, אף אחד לא הוציא מילה, כולם החליפו ביניהם מבטים שלא הצלחתי לפענח. מה אני עושה פה? איך יכולתי לחשוב שאני אצליח להתחיל מחדש? לשכוח את העבר... איך יכולתי להתפרץ לחיים של משפחה זרה ולקוות שאני ארגיש בנוח עם זה אי-פעם?

"איך היה היום בבית הספר?" שאלה ליסה לפתע.

"זה בית ספר, אמא, אין שום דבר חדש." אמר ראיין.

"אה, כן, מחר אני אגיע רק בערב." אמרה טורי, ליסה שלחה אליה מבט שואל, "מגי רשמה אותנו לוועד הנשף, אז אני צריכה להיות בפגישה שלהם מחר עד שבע." הסבירה בפרצוף חמוץ.

"למה נראה לי שאת לא כל-כך נלהבת מהתפקיד החדש שלך?" גיחך ראיין.

"כי אני לא." מלמלה טורי.

"על איזה נשף מדובר?" שאלה ליסה.

"נשף החורף." ענתה טורי בקצרה, והמשיכה לאכול.

"נשף החורף? הוא לא עוד איזה חודש?" שאל ג'יימס.

"כן, אבל הם רוצים להחליט על נושא וצריך להזמין להקה מינימום שבועיים מראש ועוד כל מיני בולשיט מהסוג הזה." אמרה טורי.

"זה נשף חורף, יש לו נושא." אמר ראיין בכיווץ גבות, "מה ההיגיון פה?" הוא הביט באחותו.
טורי שתקה והמשיכה להתעסק עם האוכל שלה, "ומה איתך, ג'יימס?" שאלה ליסה והביטה בבנה הבכור. הפניתי את מבטי אליו, הוא נעץ בי מבט מאיים, "הכול בסדר?" הוסיפה ליסה.
"ג'יימס, תענה לאמא שלך." התערב טום, "כן, היה בסדר, כרגיל..." אמרה ג'יימס והפנה את מבטו אל ליסה.

"אה, יש לי הודעה בשבילכם." הוסיפה ליסה, "החלטתי לקחת את המשמורת על לילי." היא הודיעה ברשמיות.

"מה?" שאלה טורי והביטה בה בהלם.

"אני ואבא שלכם כבר דיברנו על זה והוא הסכים איתי, בלי מבוגר אחראי היא לא תוכל לעשות יותר מדי, כמו ללכת לבית הספר למשל... ולכן, החלטתי לקחת עליה את האחראיות, לעת עתה." אמרה ליסה וחייכה אליי בעודה מעבירה מבטים מהירים אל ילדיה.
חוץ מראיין, ששלח אליי חיוך תומך, אף אחד לא נראה מרוצה מהעניין.

"היי..." מלמל ראיין בעודו נכנס אל עליית הגג, "רק רציתי להגיד לך לילה טוב." הוא אמר.
"לילה טוב." חייכתי אליו, "ותודה, על כול מה שעשית בשבילי היום, ממש נהניתי איתך." אמרתי.

"אין על מה." הוא חייך אליי בחזרה.

חצי שעה אחר-כך כבר הלכתי לישון, הפעם אפילו הצלחתי להירדם בלי בעיה, ניסיתי להישאר אופטימית ולהאמין שהמתח ביני ובין בני משפחת סטיוארט ייעלם והם יקבלו אותי, ואולי, יום אחד, אפילו אני אצליח לקבל את עצמי.

"מה...? מלמלתי לעצמי, פוקחת את העיניים באיטיות, הרגשתי שמישהו נוגע בי, או משהו. לא ראיתי אף-אחד לידי, הרמתי את עצמי והתיישבתי על המזרון, הדלת הייתה סגורה. העברתי את מבטי ברחבי החדר ומצאתי את ג'יימס יושב על אדן החלון. קמתי מהמזרון והתיישבתי לידו. "מה אתה עושה כאן?" שאלתי אותו, הוא לא הפנה את מבטו אליי.

"אני בא לכאן לפעמים, בלילה..." הוא ענה, "רק שעד עכשיו אף אחד לא ישן פה." הוסיף וחייך חיוך עקום.

"אה." זרקתי, מה כבר יכולתי להגיד לו? אחרי הכול, זה עדיין הבית שלו, ויש לו זכות להיות איפה שהוא רוצה... מי אני שאגיד לו לא?

"את לא נראית כמו ילדת רחוב." אמר פתאום, אחרי שהעביר בי מבט מהיר.
"זה כי אני לא ילדת רחוב." עניתי בטון כועס.

"אין לך משפחה, אין לך בית, כל מה שיש לך זה שם." אמר ג'יימס בטון מעט מזלזל.
"ואוו, אממ... תודה?" הבטתי בו בגועל, כבר התחלתי להרגיש את המחנק בגרון.
"בבקשה." הוא חייך אליי חיוך מתנשא, 'מה הבעיה שלו?' שאלתי את עצמי, "אה, ותודה על זה שלא סיפרת לאמא שלי שהברזתי היום, לא היה לי כוח לנאומים." הוא אמר.
"בבקשה." אמרתי וחייכתי אליו את אותו החיוך המתנשא.

"את יכולה לחזור לישון, אני לא ארעיש או משהו..." הוא אמר לפתע.

"לא תודה." מלמלתי בחוסר חשק.

"מה, אני מפריע לך?" הוא גיחך והביט בי.

'כן, די...' אמרתי לעצמי, אבל העדפתי לשתוק ולהסתפק במבט לא מרוצה.
"אז מי הבלונדה בתמונה?" הוא שאל, אחרי שתיקה של עשר דקות.

"סליחה?" מלמלתי והבטתי בו בבלבול. הוא הצביע על המגירה הראשונה בארון הבגדים הישן. 'לא, הוא לא...' חשבתי לעצמי, כל-כך כעסתי עליו באותו הרגע, רציתי רק לזרוק אותו מהחלון ולמחוק את החיוך המעצבן הזה מהפרצוף שלו.

"נו, קדימה... את יודעת שאת צריכה מישהו לדבר איתו." אמר ג'יימס, "ואת יכולה לסמוך עליי." הוסיף, "שבועת צופים." הוא חייך.

"זה לא מצחיק." אמרתי בכעס, הדמעות כבר עלו בעיניי אך סירבתי לבכות.
"מצטער..." הוא השפיל את מבטו כשהבין שזה רציני. נאנחתי בשקט ושתקתי לכמה דקות.
"זאת אמא שלי." אמרתי לבסוף, אחרי שתיקה ארוכה.

"אמא שלך?" הוא שאל, "אבל אתן לא ממש..." הוא מלמל.

"מה? אנחנו לא ממש דומות?" קטעתי אותו, "למה? כי לבנה ואני שחומה? או כי בלונדינית והשיער שלי כהה?" הרמתי את קולי מעט ומיהרתי להירגע כשנזכרתי שזה אמצע הלילה וכל המשפחה ישנה, "אם תסתכל טוב תגלה שיש בינינו הרבה במשותף." אמרתי וג'יימס שלח את מבטו אל הארון. "אבל אתה לא תסתכל, ולא תיגע שוב בתמונה הזאת." הזהרתי אותו, "זה הבית שלך ואתה יכול להיכנס לפה מתי שבא לך, את זה אני מבינה, אבל תתרחק מהדברים שלי." איימתי.

"מתאים לך להיות תוקפנית." הוא צחק, "אל תדאגי, אני לא אגע לך בדברים." הוסיף כשראה שהמבט המאיים שלי מסרב לרדת מפניי, "מבטיח." הוא אמר, הפעם ברצינות.
"תודה..." מלמלתי והשענתי את ראשי על זכוכית החלון, מביטה ברחוב הריק.
"היי, לילי?" שמעתי את ג'יימס לוחש, הפניתי את מבטי אליו וגיליתי שהוא במרחק של סנטימטרים ספורים ממני.

"מ-מה?" גמגמתי, "מה אתה עושה?" מלמלתי בקושי כשהוא ליטף את פניי.
ופתאום, בלי כל אזהרה, אחרי שחיוך קטנטן נמתח על פניו, הוא נישק אותי. נשיקה ארוכה, נשיקה מתוקה, כמו שלא הייתה לי הרבה זמן...

לא הצלחתי להגיב, לא יכולתי להתנגד. הלשונות שלנו התערבבו בצורה כמעט מושלמת.
ואז הוא התרחק ממני, כשמבט מרוצה על פניו, "ברוכה הבאה למשפחת סטיוארט." הוא אמר בחיוך ויצא מהחדר. הבטתי בשעון שעל שולחן הכתיבה. שלוש בלילה.

"מה לעזאזל?" מלמלתי בשקט.