פרק יחסית קצר, מקווה לעדכן שוב בהמשך השבוע...

תיהנו.

פרק רביעי

"ג'יימס" הוא הסתובב אליי, שנינו חיכינו מחוץ לחדר האמבטיה בזמן שטורי שטפה פנים, "מה זה היה אתמול?" שאלתי אותו.

"קודם כל, לא ג'יימס." הוא אמר, "ג'יי מספיק." הוא חייך.

"אוקיי, ג'יי מספיק," חייכתי אליו חיוך ציני, "מה זה היה לעזאזל?" שאלתי.

"היי, היי, כאן לא מנבלים את הפה!" הוא צחק, הרמתי גבה, "סתם, רציתי לראות איך זה." הוא ענה ונראה רציני מתמיד, הבטתי בו בציפייה להמשך, להסבר קצת יותר מפורט, "מה? להגיד לך איך היה?" הוא שוב חזר לטון הסרקסטי והבלתי נסבל שלו, "היה בסדר, היו טובות יותר, היו גרועות יותר." אמר ג'יימס, "עכשיו, כששנינו יודעים איך זה, אנחנו יכולים להמשיך בחיינו." הוא שוב חייך.

"אז אתה מנשק כל אחת שאתה פוגש?" שילבתי את ידיי.

"תשמעי, החיפוש אחרי האחת קשה יותר כשיוצאים רק עם מישהי אחת מתוך עשרים." אמר ג'יימס, לרגע חשבתי שהוא צוחק עליי, "או במקרה שלי, אחת מתוך חמש." כשהוא המשיך הבנתי שהוא רציני, "אני פשוט עובר על כולן כדי לוודא שאני לא מפספס אותה." הוא אמר ונכנס לאמבטיה ברגע שטורי יצאה.

"שיהיה..." מלמלתי לעצמי.

שטפתי את הפנים והבטתי במראה, היה בי משהו כל-כך שונה ועם זאת, נראיתי בדיוק אותו הדבר. תהיות לגבי ההסתגלות שלי בבית משפחת סטיוארט החלו לעלות במוחי פעם נוספת. בייחוד עכשיו, אחרי מה שקרה עם ג'יימס.

ניגבתי את פניי הרטובות ויצאתי מחדר האמבטיה, ראיין חיכה בחוץ.

"בוקר טוב." הוא חייך אליי חיוך עייף כשראה אותי.

"בוקר טוב..." מלמלתי, מנסה לחייך אליו בחזרה.

"מוכנה ליום הראשון בבית הספר?" הוא שאל, לקח לי קצת זמן להבין על לא מה הוא מדבר. "מה?" שאלתי כשהבעה מבולבלת פרושה על פניי.

"זה מה שגברת סטיוארט אמרה." ענה ראיין ונכנס אל חדר האמבטיה, נועל אחריו את הדלת.

"בוקר טוב." אמרה ליסה, בעודה עומדת ומכינה סנדוויצ'ים. חייכתי אליה. "היום יתקיימו מבחני הקבלה שלך לבית הספר." אמרה, 'אהה, זה מסביר הכול...' חשבתי לעצמי, "אז את תיסעי עם הילדים הבוקר." הוסיפה.

"קחי." אמרה טורי בחוסר רצון כשהופיעה לפתע מאחוריי ודחפה לידיי תיק גב ישן בצבע אפור.

"תודה." אמרתי, ידעתי שהיא לא מחבבת אותי אבל לא להגיד לה תודה ולעשות פרצופים חמוצים כמו אלו שהיא שולחת לי כל היום יהפוך אותי לכפוית טובה.

נכנסתי אל בית הספר יחד עם ראיין, ג'יימס נסע עם חברים שלו וטורי נעלמה עוד לפני שהספקנו לשים לב שהיא שם. מבטיהם של התלמידים במדרונות ננעצו בנו, לא ידעתי אם זו רק התחושה שלי עקב תחושת אי השייכות או שהם באמת נועצים בנו את מבטיהם. "היי, את בסדר?" שאל אותי ראיין, מנופף בידו מול פניי.

"כן, כן..." מלמלתי.

"אוקיי." הוא אמר, יכולתי לנחש לפי המבט שלו שהוא יודע שמשהו לא בסדר, אבל כנראה שהוא החליט להניח לזה, "אני צריך ללכת לכיתה לפני הצלצול, יש לי שיעורי בית להשלים." חייך ראיין בהתנצלות, "אבל נתראה בהמשך היום?" הוא ספק שאל-ספק אמר. "כן, בטח." חייכתי אליו בחוסר ביטחון. ראיין נפרד ממני ופנה בהמשך המסדרון. וכך מצאתי את עצמי מתהלכת לבד במסדרונות בית הספר הגדול, בלי שום מושג לאיזה כיוון ללכת. ידעתי שאני אמורה להגיע אל המזכירות, אבל איך אני מגיעה לשם? רק אלוהים יודע... וכל תלמידי בית הספר.

התביישתי לשאול סתם תלמיד אקראי במסדרון. אז הסתובבתי בבית הספר עד שהצלחתי למצוא את המזכירות, שהייתה במקום הכי פחות צפוי, בסוף המסדרון האחרון בבית הספר. או שמא בתחילת המסדרון הראשון?

רק כשמצאתי את ההנהלה הבנתי שכשנכנסתי עם ראיין פסחתי על המזכירות מבלי לשים לב, שהייתה מצד ימין לדלת הכניסה של המבנה, בתחילתו של מסדרון ארוך.

עשיתי סיבוב מיותר במשך עשרים דקות.

ישבתי לגמרי לבד עם עשרה דפים משודכים, תרגילים ארוכים הודפסו על שני צידיו של כל אחד מהעמודים והיה נדמה לי כי המבחן לא יגמר לעולם.

מורה מבוגר בעל משקפי ראייה גדולות ומעט שיער שיבה על ראשו יש בשולחן הקדמי של הכיתה הריקה ושתה תה באיטיות בלתי נסבלת, טועם כל לגימה כאילו הייתה האחרונה, ולועס ביסקוויטים בזה אחר זה.

עבר זמן מאז הפעם האחרונה בה למדתי בבית ספר רגיל, אך ידעתי שלעיסת ביסקוויטים בקול במהלך מבחן הייתה חלק מהדברים המעטים שנאסרו על המורים. זה לא מנע ממנו להמשיך. ואני הייתי פחדנית מדי בכדי להעיר לאיש זקן על אכילה בפומבי.

אחרי שעתיים של ישיבה בלתי נסבלת מול עשרות תרגילים ארוכים יצאתי מהכיתה. "נגמר הזמן." אמרה המורה הזקן כשנשמע הצלצול, הגשתי לו את דפי המבחן והלכתי. מאות תלמידים יצאו מכיתותיהם ודהרו אל המסדרונות הריקים, ממלאים אותם בשניות. הלכתי אל עבר היציאה ממבנה בית הספר כששמעתי מישהו קורא בשמי, "היי, מה קורה?" חייך אליי נייט, חבר של ראיין.

"היי." חייכתי אליו בחזרה והמשכתי ללכת אל היציאה מבית הספר. הוא המשיך ללכת איתי. "את לומדת פה?" הוא שאל.

"לא, עדיין לא." עניתי ושלחתי לעברו מבט מהיר.

"עדיין לא?" חזר אחריי נייט.

"עכשיו סיימתי עם מבחני הקבלה, כנראה שאני אדע אם כן רק אחרי שאקבל את הציונים." הסברתי. "אה." הוא אמר בשקט, "אז... את חוזרת עכשיו הביתה?" שאל נייט.

"כן." עניתי בקצרה, "ביי." אמרתי.

"אה, ביי." החזיר נייט בעודו מעביר יד בשיערו. מבט מבולבל התפרש על פניו.

"מה נשמע, אנשים?" שאל נייט בחגיגיות כשהצטרף לחבריו שישבו בחצר בית הספר. "מה קורה?" צחק ראיין.

"ראיתי עכשיו את בת-דודה שלך." אמר נייט.

"מה?" שאל ראיין, "אה, כן... היא הייתה פה." מלמל כשנזכר בלילי.

"היא תמיד מרוחקת ומוזרה כזאת?" שאל נייט.

"לא יודע." גירד ראיין בראשו, "זאת אומרת, אף פעם לא היינו קרובים כל-כך, אז..." הוא מיהר להוסיף.

"איך היה ביום הראשון בבית הספר?" שאלה ליסה בחיוך, כשכולנו ישבנו מסביב לשולחן בארוחת הערב. שתקתי וחייכתי אליה, דבר שנהגתי לעשות המון עם בני משפחת סטיוארט, אולי אפילו יותר מדי. לעיתים לא הצלחתי להביע את הכרת התודה שלי אליהם, וכל מה שעלה בדעתי ברגעים כאלו הוא חיוך שאומר שהכל מעולה, והכל בזכותם.

"המנהלת נורא נחמדה." עניתי לבסוף, "המבחנים לא היו קשים מדי." הוספתי לאחר מכן. דלת הבית נפתחה ונסגרה במהירות.

"אני כבר יורדת." צעקה טורי והתנשפה בכבדות, צעדיה המהירים כשעלתה במדרגות השמיעו הד ברחבי הבית כשכולנו שתקנו. פחדתי לתקוע את המזלג בצלחת ולהשמיע גם את הקול הכי קטן.

"מה איתכם, בנים?" פנתה ליסה אל ראיין וג'יימס.

"כמו תמיד..." מלמל ג'יימס, "אין שום דבר חדש." המשיך אותו ראיין.

"מה עם חברה שלך, ג'יימס, למה אתה לא מביא אותה לפה?" שאלה ליסה.

"מי?" הוא שלח אליה מבט מהיר ומבולבל תוך כדי התרכזות בלעיסה.

"הבחורה הנחמדה שהבאת לפה לפני כמה ימים, הבלונדינית הגבוהה, היא לא חברה שלך?" שאלה בתמימות שנראתה אפילו לי די מוגזמת.

"לא, היא... סתם, מישהי שהכרתי." ענה ג'יימס.

"אני יכול להתערב איתך שהוא אפילו לא זוכר איך קוראים לה." גיחך ראיין. "בטח שאני יודע." מיהר ג'יימס לענות ושלח אגרוף לכתפו של ראיין, שהמתין לתשובה, כמו כל היושבים בשולחן, "קוראים לה ג'ני, או ג'יין, אחד מהשניים..." אמר ג'יימס. "אתה בטוח שלא קוראים לה ג'ון?" צחק ראיין וטום נחנק לרגע, ג'יימס שלח את ידו אל ראיין למכת אזהרה נוספת.

"ראיין זה מספיק." התערב טום.

"היי, מתוקה, איך היה?" אמרה לפתע ליסה שהבחינה בטורי.

"בסדר." היא ענתה, "למה היא יושבת לי במקום?" הוסיפה ונעצה בי מבט רצחני, כבר התחלתי להתרגל למבטים האלה, רק קיוויתי שהמטרה שלהם לא תתגשם ושאצליח להישאר בחיים בסביבתה של טורי. כשאף-אחד לא ענה לה היא פשוט מלמלה "שיהיה..." והתיישבה בכיסא שלידי, השפלתי את מבטי אל הצלחת ושתקתי.