ואוו, אחד הפרקים, את זה אני יכולה להבטיח לכן...

ישבתי באחד הלילות השבוע וכתבתי אותו משתיים עשרה בלילה עד ארבע לפנות בוקר (!!!)

Kings Of Leon - Closer (-)

פרק 13

מציאות חדשה

(-)

חזרתי אל הרצפה, אחרי שהתעופפתי באוויר, כשמונה מטרים מעל האדמה. לא האמנתי באיזו מהירות הצלחתי ללמוד לעוף, באיזו קלות הצלחתי לשלוט בכוחות שלי.

"זה אפילו לא חצי מהיכולות שלך." אמר המאסטר, כאילו קורא את מחשבותיי.

"מה?" נדהמתי, לא יודעת אם ממה שאמר או מהתחושה שעברה בי, כאילו הוא תמיד יודע מה עובר במוחי.

"לצוף באוויר כפי שעשית עכשיו... זה כמו שתינוק זוחל על הרצפה." אמר המאסטר, "האדם זוחל כשהוא נולד ואחרי שנים של אימון, הוא יכול לרוץ, לקפוץ, לפתח יכולות פיזיות יוצאות מן הכלל." הוא המשיך, "את יכולה לעוף בשמים כציפור, לחולל סערות, ליצור רוח פרצים, להרים חפצים ששוקלים יותר ממשקל גופך, הרבה יותר..." סיפר, פערתי את פי כלא מאמינה.

"אבל עוברות שנים עד שהאדם לומד לרוץ..." אמרתי, ספק לעצמי-ספק לו.

"תוכלי לעשות זאת בזמן קצר יותר, אך זה ידרוש מאמץ כפול." אמר המאסטר.

'לעוף?' חשבתי לעצמי, 'ציפורים יכולות לעוף, מטוסים, עפיפונים, לא בני אדם... דמויות בדיוניות כמו סופרמן יכולות לעוף, דברים כאלה לא קורים במציאות.' חשבתי.

"את עדיין לא מאמינה? אחרי כל מה שעברת? עדיין לא הוכחת לעצמך שזה קיים, שזו המציאות? אולי לא של אחרים, אך בהחלט שלך..." אמר המאסטר.

"אז מה? אני יכולה גם לקרוא מחשבות? בדיוק כמוך?" שאלתי.

"לא." הוא חייך, אולי בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו, "יש רק אדם אחד שיכול לקרוא מחשבות." אמר המאסטר.

"וזה אתה?" המשכתי אותו.

"והמחליף שלי." הוא אמר.

"זה שני אנשים." אמרתי.

"נכון." הוא שוב חייך, "אבל המחליף שלי יוכל לקרוא מחשבות רק אחרי שאמות וכוחותיי יעברו אליו." אמר המאסטר, "כך שטכנית, זה אחד. ולי לא נותר זמן רב על האדמה הזו." הוא הוסיף.

הדלת נפתחה במפתיע.

"אוה, שלום בנים." הוא הביט בשלושה שנכנסו, "ציפינו לכם." אמר.

"באמת?" הבטתי בו בהרמת גבה.

"טוב, כדאי שנמשיך באימון כדי שנספיק לקיים את טקס ההשבעה שלך." אמר המאסטר.

"טקס ההשבעה שלי?" שאלתי, 'מה עוד הוא יכול להמציא?' חשבתי.

"כן, טקס בו תשבעי אמונים לעצמך ולחברייך, וכמובן- למטרה הסופית שלכם." אמר המאסטר.

"מהי המטרה הסופית שלנו?"שאלתי.

"היא לא ידועה עדיין." אמר, "אך כשתמצאו את הנבואה, תגלו אותה." המשיך המאסטר.

"מה?" הבטתי בו, "לא אמרת שיש משימות, שיש מטרה, בשביל מה הכנסתם אותי לזה?" התלוננתי, "אופס..." מלמלתי בלחש לאחר ששמתי לב שאמרתי את זה בקול.

"שנמשיך?" שאל המאסטר, מתלונן מרצף התלונות שבטח שמע בראשי.

התיישבתי על הרצפה, כפי שהורה לי המאסטר. מצד אחד הוא עמד ונתן לי הוראות, ומהצד השני עמדו וויל –עליו לא הפסקתי לחשוב מליל אמש- ולוקאס –איתו לא דיברתי מאז ההתפרצות שלו עליי-, לרוקן את ראשי מכל מחשבה במצב כזה היה קשה מהרגיל.

"את לא מספיק מרוכזת." אמר המאסטר.

"מצטערת..." מלמלתי.

"אל תצטערי, תתאמצי יותר." הוא אמר בקשיחות, 'ואוו הבן אדם יכול להיות ממש רשע.' חשבתי, 'אוי, שיט... הוא קורא מחשבות...' נזכרתי, "ריכוז, מאריבל!" הרים המאסטר את קולו מעט, הוא לא צעק, הוא נראה אדם כל-כך רגוע, שלא תיארתי לעצמי שהוא מסוגל לצעוק בכלל.

התאמצתי כל-כך לשמור על ריכוז ולרוקן את ראשי ממחשבות, להתגבר על מוחי, עד שעצמתי את עייני בחוזקה והרגשתי כאב חד שעבר בכל גופי.

"כשאת חושבת על אדם שביכולתו לעוף, איזו תמונה עולה לך בראש?" לחש המאסטר. תמונה של אדם בלונדיני בעל עיניים כחולות עלתה במוחי, כנפי מלאך לבנות וגדולות התפרשו מאחוריו, יוצאות מגבו ונפתחות בצורה מושלמת. הכאב שכבר הפך לכמעט בלתי נסבל עבר בצורה חדה אל גבי ותחושה של שני סכינים שננעצו במרכז גבי השתלטה על גופי. יכולתי לחוש בעורי שנחתך אט-אט ונפתח, נותן לנהרות של דם לגלוש במורד גבי. אך יחד עם זאת, חשתי בכתפי מגע של נוצות עדינות ורכות, שהתרחקו ממני במהירות, ומשב עדין של רוח קלה עבר לצד פניי מיד לאחר מכן.

פקחתי את עיניי באיטיות, מפחדת מגילוי האמת, מפחדת ממה שאני עלולה לראות הפעם, הפניתי את מבטי מעבר לכתפי השמאלית ובעודי רואה את שלושת הבנים מביטים בי מהצד בפרצופים מבוהלים, כנף מלאכים ענקית, לבנה, מלאה בנוצות, ממש כמו כל כנף שניתן לתאר בגופן של הציפורים, יצאה לה מגבי העליון, נעה לה באיטיות, אחורה וקדימה, ומימינה- כנף אחת נוספת.

'מה לעזאזל?' חשבתי לעצמי, התחלתי להתנשם בכבדות, וככל שנשימותיי הפכו למהירות יותר, כך גם תנועת הכנפיים הפכה למהירה יותר, ומבלי ששמתי לב, הכנפיים הרימו אותי בתנועה חדה אל על, אך כשנשמתי נקטעה כשכמעט ופניי פגשו בתקרת חדר האימונים, עצרתי. ושכבתי באוויר, כשפניי צמודות לתקרת החדר, שלושת הבנים בוהים בי בתדהמה והמאסטר עומד בצד, ומחייך.

לאט-לאט ירדתי למטה, נוחתת ברצפה, מזועזעת ממה שקרה. לא ידעתי איך הצלחתי לשלוט בתנועות שלי, זה פשוט קרה, חשבתי על כל תנועה לפני  וכל השאר פשוט קרה מעצמו.              

כשעמדתי על רצפת החדר, הבטתי פעם נוספת בכנפיים שלי, קצב הנשימה שלי האט, וכך גם תנועת הכנפיים ששוב, באיטיות שכבר התחילה להפחיד אותי, נבלעו חזרה אל תוך גבי. והכאב החד שוב תקף אותי, הפעם הוא היה הרבה יותר גרוע. תחושה של פתיחת פצע שנסגר. הכאב הרג אותי, רציתי לצרוח, אבל אף פעם לא הייתי אחת שבוכה לעיניי כולם, תמיד הייתי סגורה. וגם הפעם, רצחתי מבפנים, ודמעה קטנה אחת גלשה במורד לחיי. ומיד אחר כך- התמוטטתי על רצפת החדר.

"אאוץ'!!!" צעקתי כשהתעוררתי, שכבתי על הבטן ועורי שרף באזור הגב.

"תירגעי, אני בסך הכול מחטא לך את הפצעים..." אמר וויל, בעודו מורח משחה כלשהי על גבי בעזרת צמר גפן.

"איזה פצעים?" שאלתי וניסיתי לקום אל מראה שהייתה תלויה על אחד מקירות החדר.

"חכי," עצר בעדי וויל, "עוד לא סיימתי." הוא אמר.

"אני רוצה לראות מה יש לי על הגב אם לא אכפת לך, לפני שתמשיך לשחוט לי את העור." התעצבנתי.

"תני לו לסיים, עלייך להודות לו על שהסכים לטפל בפצעים שלך ולא לתקוף אותו כפי שעשית." אמר המאסטר.

"כל אחד אחר היה מוכן לעשות זאת..." אמרתי.

"אם כך, מדוע השניים האחרים סירבו להתקרב לגבך המדמם?" שאל המאסטר בסרקסטיות מוחלטת. העפתי מבט מהיר אל וויל, הוא לא הביט בי, רק נאנח והמשיך לטפל בפצעיי.

"זהו, את יכולה ללכת." אמר וויל באדישות.

"טוב..." קמתי מהרצפה, "תודה." אמרתי לוויל, "אני מתכוונת לזה..." הוספתי ברצינות.

"אין על מה." אמר וויל, מבלי להביט בי.

הבטתי בגבי דרך המראה, שני חתכים ארוכים ואדומים שהיו מקבילים אחד לשני הופיעו על גבי העליון. הם נראו מזעזע והרגישו בדיוק אותו הדבר, הצמרמורת שהעביר בי הכאב עדיין לא עברה. "אז מה עכשיו?" שאלתי, מקווה שהכול ייגמר בקרוב, שאני אתעורר מהחלום או ליתר דיוק- הסיוט שאני חיה בו ואחזור לחיים האמיתיים שלי, כנערה רגילה, בבית ספר שכונתי, עם בית לחזור אליו בצהריים וחברים לצאת איתם בערבים- רציתי להתעורר לחיים הנורמאליים שהיו לי.

"עכשיו הגיע הזמן לטקס ההשבעה שלך." אמר המאסטר.

(**)

ישבנו סביב מדורה קטנה מחוץ לחדר האימונים, במרכז היער. שמחתי לצאת סוף כל סוף מהחדר החנוק, לעלות אל פני האדמה שוב, אחרי יומיים. מייקל ישב מימיני, לוקאס משמאלי, וויל ישב מולי ומול כל אחד מהם הונחה קופסת עץ קטנה, שהייתה פתוחה לרווחה.

"בקופסאות האלו נמצאות תמונות של כל בני המשפחה שלנו, מהם ירשנו את הכוחות שלנו." אמר לוקאס, "אדם אחד בכל דור- אבא שלי, סבא שלי, סבא רבא שלי... כל הדורות בהן הייתה קיימת מצלמה." הוא המשיך.

"כשתפתחי את הקופסה שלך תמצאי את מה שמצא כל אחד מאיתנו בקופסה שלו." אמר מייקל, "את התמונות הישנות, חפץ ישן שהעבירו בני משפחתך אחד לשני, שרשרת עם האבן המייצגת אותך וחפץ אישי נוסף." סיפר מייקל.

"אני חושש שזה שייך לך." אמר המאסטר והניח מולי קופסת עץ זהה לאלו של הבנים.

פתחתי אותה באיטיות והוצאתי את התמונות שהיו בה. תמונה של איש מבוגר בשחור-לבן  הייתה הראשונה בערימה, 'מריאנו סוארס, 1847' נכתב מאחוריי התמונה בכתב כמעט בלתי ברור. בתמונה אחרת עמד גבר צעיר יותר- 'פקונדו סוארס, 1892' וכן הלאה... עד שהגיעה התמונה של סבי, תמונה בגווני חום, בה עמד גבר בשנות ה-20 לחייו האוחז יחד עם אישה יפת תואר בתינוקת בת יומה, 'מיגל והלנה סוארס יחד בתם היפהפייה-  לורה, 1968.' חיוך עלה על פניי, הם נראו כל-כך מושלמים, הורים ותינוקת מושלמת, כולם מחייכים למצלמה, הניגוד המוחלט למה שהמשפחה שלי הייתה, ויחד עם זאת- הם המשפחה שלי. שתי התמונות האחרונות בערימה היו של אימי, הן כבר היו צבעוניות- בניגוד לשאר- , יכולתי לזהות אותה ללא בעיה, אולי בגלל שהיא הייתה האישה היחידה מבין שלושת הגברים שעמדו לצידה. הבטתי בתמונה הזו במשך כמה שניות...

"תחייכו..." נשמע קול גברי מאחורי המצלמה, הוא נשמע אדיש ומעט עוין, שיערתי לעצמי שהוא היה סתם איש ברחוב שעצר לצלם אותם. ראיתי את אימי עומדת ומחייכת למצלמה, חושפת חיוך מושלם, לצידה עמד גבר בעל שיער שחור ושפם ולידו גבר בלונדיני ונאה, חיוכו הקרין ביטחון עצמי גבוהה. שיערתי לעצמי שהראשון היה אביו של מייקל והבלונדיני- אביו של לוקאס, הדמיון ביניהם היה זהה. מצדה השני של אמי עמד גבר בעל שיער חום בהיר, שסורק לאחור באלגנטיות ועזר להדגיש את עיניו התכולות, גומות החן שעלו על פניו וחיוכו שחשף שורה של שיניים לבנות, העמידה המשוחררת ותווי הפנים המושלמים הבהירו לי בבירור- זה היה אביו של וויל. ארבעתם נראו מאושרים. אור חזק  שכנראה היה הפלאש של המצלמה הופיע לפתע.

"אני הולך לקנות שתייה." אמר הגבר מאחוריי המצלמה, 'כנראה שהוא לא זר להם' חשבתי.

ראיתי אותו הולך אל הקיוסק שעמד מאחוריי הארבעה, שיערו היה בלונדיני, הליכתו נוקשה. אביו של וויל אחז במותניה של אמי והמבטים שהחליפו ביניהם היו קצת יותר מידידותיים בלבד.

הזיכרון נעלם, והסצנה החיה שראיתי נעלמה יחד איתו. "ראית את זה?"  שאל מייקל.

"את מה?" הבטתי בו בשאלה.

"גם לנו זה קרה, כשהבטנו זמן  רב מדי בתמונה  מסוימת והזיכרון שב לחיים, ישר מול עינינו." אמר מייקל, "אבל אחרי זה אין אפשרות לראות זיכרון נוסף, מתקופה אחרת." הוסיף.

'לורה סוארס, 1990' נכתב מאחורי התמונה. הבטתי בתמונה השנייה של אמי, היא עמדה מול המצלמה וחייכה, בדיוק כמו בתמונה הקודמת, מאחוריה הבחנתי בגבר הבלונדיני שבתמונה הקודמת ראיתי רק את גבו, הוא ישב על המדרכה, ליד הקיוסק ובידו שני בקבוקי קולה.

אמי צחקה, צחוקה המתגלגל נשמע כהד בזיכרון החי שראיתי, "לורה, תעמדי בשקט או שהתמונה לא תצא טוב." נשמע קול גברי מאחורי המצלמה, קול שגם כן פרץ בצחוק מיד אחריה. "אני מנסה..." אמרה אמי, אך לא הפסיקה לצחוק, "אם לא תספרו לי כאלו שטויות לפני שאני מצטלמת אולי בפעם הבאה נצליח לצלם תמונה טובה." היא אמרה.

"היי! צ'ארלי, למה שלא תבוא להצטלם עם החברה שלך?" אביו של מייקל לפתע נכנס אל הפריים, הוא קרא לגבר שישב על המדרכה.

"זה ריצ'ארד." אמר הגבר הבלונדיני, זיהיתי את קולו העוין, על פניו התפרש מבט מאוס, דיכאוני ומלא שנאה.

"טוב, אם כך- לו,  עלייך להצטלם לגמרי לבד." אמר אביו של מייקל בדרמטיות מוגזמת, אמי הביטה בו וחייכה אליו חיוך עצוב, הכרתי את החיוך הזה, החיוך שעלה על פניי פעמים רבות, היא הביטה באותו הריצ'ארד שישב על המדרכה, מבטה היה מאוכזב בעוד שהמבט שנעץ בה היה ריקני. רציתי להרוג אותו באותו הרגע, ידעתי שהוא פגע בה, לא ידעתי איך ולא ידעתי למה, פשוט ידעתי, ורציתי לפגוע בו על שהכאיב לאמי.

היא הביטה אל המצלמה, החיוך השמח שלה נעלם ובמקומו נראה מול המצלמה החיוך העצוב שנשאר על פניה, ופלאש המצלמה לא איחר לבוא.

"מה? זיכרון נוסף?" שאל מייקל, הנהנתי לחיוב, "זו תמונה מאותה התקופה, יכול להיות שבגלל זה..." התחלתי לומר, מייקל הנהן לאות הסכמה.

"מי זה ריצ'ארד?" פניתי אל המאסטר.

"זאת תגלי בבוא העת." הוא ענה, למרות שתשובתו לא הייתה מספקת.

"מה...?" הבטתי בו, מבולבלת. הוא לא המשיך, פשוט הביט בי וחיכה שאמשיך לחטט בקופסה שלי, וכך עשיתי. צמיד יד העשוי מבד מיוחד שנשזר לצמה עבה הונח בפנים, אל הצמיד חובר תליון בצורת כנף. ראיתי את הצמיד הזה בעבר- על ידה של אמי בזיכרונות ועל ידו של סבי כשאחז בה כשהייתה תינוקת. ענדתי את הצמיד על ידי. בתוך הקופסא היה גם מחזיק מפתחות בו הייתה תמונה שלי עם אמא, בבוקר היום הראשון שלי כיתה א', בבית הישן שלנו ומצדו השני של מחזיק המפתחות- תמונה מהטיול השנתי של שנה שעברה, בה צילמה אחת המורות אותי, את דיאנה וסאלי, החברות הכי טובות שלי בבית הספר הקודם, ושני ידידים שלנו.

"איך זה הגיע לכאן?" שאלתי.

"השאלה היא לא לאן הגיע החפץ, השאלה היא לאן הוא יגיע בעתיד?" אמר המאסטר.

"מה?" שאלתי, בפעם המיליון באותו היום.

"עלייך להקריב חפץ מהעבר, חפץ בעל חשיבות, חפץ שיסמל את לידתך המלאה במציאות החדשה שאליה הדעת, חפץ בעל חשיבות שיוכיח לנו ששבועתך הינה אמינה." אמר המאסטר.

"זה לא קצת דרמטי מדי?" שאלתי.

"אלה החוקים." אמר המאסטר.

"אבל זה רק מחזיק מפתחות." שיקרתי, על מי אני עובדת? זו המזכרת הטובה ביותר שנשארה לי מהחיים הקודמים שלי.

"אף חפץ חסר כל חשיבות אינו מגיע הנה." אמר המאסטר.

הדבר האחרון שנשאר בקופסה היה השרשרת שעליה דיבר מייקל. שרשרת ובה אבן כחולה בוהקת. "עוד לא." אמר המאסטר, החזרתי את השרשרת אל הקופסה, "קודם כל, השבועה." הוא אמר.

"אני, מאריבל סוארס, בתה של לורה סוארס ונכדתו של מיגל סוארס נשבעת לשמור אמונים למסדר ולשמור על כוחותיי בכל היקר לי ולייצג את יסוד האוויר במלחמה להשגת המטרה הסופית אותה תגדיר הנבואה שאמצא יחד עם שלושת בעלי הברית שלי- יסוד המים, יסוד האדמה ויסוד האש." חזרתי על דבריו של המאסטר. הוא הורה לי לזרוק את מחזיק המפתחות אל האש, ובלית ברירה- עשיתי זאת, צופה בפלסטיק ששמר על התמונות נמס באיטיות, שומעת אותו מתפוצץ באש החמה.

"וכעת, השרשראות." אמר המאסטר, הוצאנו ארבעתנו את השרשראות מקופסאות העץ שלנו, "עכשיו, כשאתם ארבעה והאיחוד שלכם הושלם, הגיע הזמן שתענדו את השרשראות הללו, בהן נמצאות האבנים אשר מסמלות כל אחד מכם לחוד." אמר המאסטר, "מהרגע שבו תענדו את האבנים האלו עליכם, אסור יהיה עליכם להוריד אותן, הן ישמרו עליכם כשתהיו יחד, ויעזרו לכם לשמור אחד על השני כשתהיו לבדכם." הוא המשיך כהרגלו- בחידות.

"לוקאס- האבן המייצגת אותך היא הברקת, צבעה הוא ירוק כצבע עינייך וכצבע הצמחייה הצומחת מן האדמה, מקורה הוא באדמה ככל האבנים אך הברקת היא אבן החן היקרה ביותר." אמר המאסטר והביט עמוק בעיניו של לוקאס, שענד את השרשרת על צווארו.

"וויל- האבן המייצגת אותך היא רוּבי, או האודם, שצבעה אדום כצבע הלהבה, אמנם היא אינה נוצצת כיהלום אך לאחר שמלטשים אותה היא זוהרת כאילו להבה אדומה בוערת בליבה." אמר המאסטר, נעצתי מבט בוויל שלא הסיר את מבטו מהאבן האדומה שבידו, "בעבר החדירו עמים את הרובי אל עורם כי האמינו שכשתזרום בדמם תיתן להם אומץ ותושייה, אני מאמין שבדמך זורמת הרובי." הוסיף המאסטר.

"מייקל- האבן אשר מייצגת אותך היא האקוומרין, שפירושה מלטינית הוא 'מי הים', צבעה הוא כחול-ירוק עדין כמי הים, דבר המייצג את יסוד המים בו אתה שולט, בעבר האמינו כי היא יכולה להתגבר על רעל, אין בי כל ספק שבליבך נמצא טוב הלב שלו זקוק כל אדם על מנת להביס כל רעל בחייו ובחיי קרוביו." אמר המאסטר.

"מאריבל- האבן המייצגת אותך היא הלַפִּיס לַזוּלִי, 'האבן הכחולה', אבן חן שצבעה הוא כחולה עמוק אטום, בדיוק כמו עינייך הכחולות ונפשך האטומה בפניי כניסתם של כל המעוניינים להתקרב אלייך, עלייך להיפתח לאנשים מסוימים." אמר המאסטר בעודו מביט בי.   

כל ארבעת האבנים זהרו לאחר שארבעתנו ענדנו את השרשראות, החוטים השחורים אליהם חוברו האבנים  כמעט הפכו לבלתי נראים ליד האור הבוהק שיצא מכל אחת מהאבנים. אבנו של וויל שובצה בעץ מגולף בדמוי להבה, אבנו של לוקאס שובצה בעץ שגולף בצורת עץ אלון קטן, אבנו של מייקל שובצה בעץ מגולף בצורת גל והאבן שלי שובצה בצורת הכנף,בדיוק כמו בצמיד.

"כעת, כל שנותר עלינו לעשות הוא לבחור לך שם שיצרף אותך באופן רשמי למסדר." אמר המאסטר. "טֶראָן- מהאדמה." אמר לוקאס.

"אַיידַן- אש קטנה." אמר וויל.

"מיסוּ- גלים קטנים במים." אמר מייקל.

"ואנג'ל- מלאך, ברוכה הבאה לברית ארבעת היסודות." חייך אליי המאסטר.