מצטערת על חוסר העידכונים. זה לא רק החופש, זה מחסור בהשראה ובאלגנים עם החברות. אבל משהו טוב קורה- מחר אני נוסעת לשבוע באחד המלונות היפים, אם לא היפה ביותר, באילת. תאחלו לי בהצלחה

אז ביומיים האחרונים ישבתי לכתוב פרק, פרק ארוך ומספק שישאיר טעם לעוד, ונראה לי שהצלחתי. רציתי לעצור אותו בשלב מסויים כדי לבנות קצת מתח וציפייה, אבל אז החלטתי להאריך אותו בעוד עמוד, פיצוי על חוסר העידכונים בתקופה האחרונה (:

Real Wild Child- Everlife- (*)

Teddy Geiger - For You I Will (Confidence)- (**)

*לא בטוחה שהשיר השני מתאים, אבל חרשתי את האינטרנט בחיפוש שיר לקטעים האחרונים, ואני די צריכה ללכת, אם למישהי יש שיר מתאים יותר, אני אשמח לקבל המלצות (:

פרק 14

תמונות ומחשבות

(*)

בוקר יום ראשון. גל ענק של תלמידים מילא את חצר הפנימייה, כולם בדרכם אל חדר האוכל.
הבטתי בהם מהחלון, ראיתי את קייסי יוצאת מבניין המגורים שלה, הבחנתי בבנים שעמדו בפינה וחיכו לה. שלושתם הרימו את מבטם אל חלון חדרי, התרחקתי מהחלון וחזרתי אל המיטה שלי.
"מה, את לא יורדת לארוחת הבוקר?" שאלה אוליביה, שעמדה מול המראה ליד המיטה שלה, 'כמה זמן אפשר להתאפר?' שאלתי את עצמי כשהבטתי בה.

"לא, אני לא מרגישה כך-כך טוב." אמרתי.

"טוב..." היא מלמלה, "איך אני נראית?" שאלה ונעמדה מולי.

'כאילו את הולכת לעבוד בצומת...' חשבתי לעצמי, לא תיארתי לעצמי שבלורנס, עם כל החוקים שיש בבית הספר –אחרי הכול, הם הוציאו ספר שלם של חוקים לתלמידים- ירשו לבנות להתאפר בצורה כל-כך כבדה, היא גם הרימה את החצאית שלה וקיפלה אותה –העיקר לצאת מהחדר עם כמה שפחות בד על הגוף- "בסדר..." אמרתי.

"רק בסדר?" שאלה ועיקמה את פיה.

"לא יתנו לך אזהרה?" שאלתי, "-למה שיתנו לי אזהרה?" היא מיהרה לתקוף, "כי החצאית די נמוכה..." מלמלתי בשקט, "את יודעת, יחסית לגובה הרגיל שלה." הוספתי במהירות לאחר שראיתי את המבט המעוצבן שהיא נעצה בי.

"אל תדאגי לי, אני אסתדר..." היא אמרה, היא לה מבט נגעל ומזלזל. לא אהבתי אותה, לא אהבתי אותה בכלל. אבל לא התייחסתי אליה רוב הזמן, בהתחשב בעובדה שלמרות שהיא גרה איתי בחדר אני בקושי רואה אותה ביומיום.

"היי?! הלו?!" היא נעמדה מולי, מנפנפת בידה ומנתקת אותה ממחשבותיי.

"מ-מה?" התעוררתי.

"את לא שומעת שדופקים בדלת? אני כבר שעה אומרת לך לפתוח!" היא הרימה את קולה. קולה הבלתי נסבל, אני דורשת לציין. "זו בטח אחת מהבנות שלי." היא אמרה בנימה מתנשאת. חיבבתי אותה יותר כשלא הייתי צריכה לראות אותה בכלל. היא ניגשה אל הדלת ופתחה אותה, כבר חשבתי שהיא תחכה שאני אקום ולא תעשה זאת לבדה.

"בריט'..." היא חייכה לבלונדינית שעמדה בפתח החדר, 'אין פלא שהן חברות...' חשבתי לעצמי.
"מה היא עושה כאן?" שאלה בריטני בעודה נכנסת לחדר וסוגרת אחריה את הדלת, כאילו היא זו שגרה בו, 'יש להן את אותה הנימה המתנשאת, כמה מפתיע...' חשבתי.
"היא השותפה שלי לחדר, כבר אמרתי לך שהחדשה איתי בחדר..." אמרה אוליביה. כשהיא דיברה עם בריטני היא נשמעה כל-כך מסכנה, כמו ילד קטן שמדבר עם הבריון שגונב לו את הסנדוויץ' בכל בוקר, ריחמתי עליה לכמה רגעים, שאלו היחסים שלה עם מישהי שהיא מחשיבה לחברה, אבל הרחמים האלו נעלמו בין רגע. "הלו?!" היא שוב עשתה את זה, "היא מעופפת, לא יודעת מה יש לה..." אמרה אוליביה לבריטני.

"תקשיבי כשאנחנו מדברות איתך!" תקפה אותי בריטני.

"מה?" הבטתי בהן בחוסר סבלנות, כמעט צעקתי עליהן. כל-כך רציתי לקום ולהחטיף להן כמה מכות.
"כבר ראיתי ששמת עין על ווילי, אז נחשי מה? הוא היה איתי קודם, אז תתרחקי ממנו!" בריטני הרימה את קולה. כבר ראיתי את לשון הנחש שלה יוצאת מפיה ואת ראשה מתקרב אליה להכשה.
התעלמתי ממנה, 'מטומטמת...' קיללתי אותה בראשי, חבל שאין את האומץ והחשק לריב איתה.
"מה הבעיה שלך?" מלמלה אוליביה, היא עמדה מולי בשילוב ידיים, כאילו אני חייבת לה משהו, 'מה היא רוצה?' חשבתי לעצמי.

"טוב, בואי אוליביה, אין לי כוח לתופעות אנושיות על הבוקר." אמרה בריטני בזלזול, "פריקית..." מלמלה לעברי בריטני ופתחה את הדלת, אוליביה הלכה אחריה, ממש כמו כלבלב ממושמע. "ווילי!" אמרה בריטני בהפתעה, "מה אתה עושה כאן?" שאלה. הזזתי את ראשי מעט שמאלה, מאחורי בריטני ואוליביה, בפתח הדלת, עמד וויל, עם שקית לבנה בידו. "אתה כזה חמוד שבאת לחפש אותנו, אבל אנחנו כבר בדרך החוצה, אז אפשר ללכת.." היא אמרה ומשכה אותו איתה לבחוץ.
"זה בסדר, לא באתי בשבילך." הוא אמר והסיר את ידה ממנו.

"סליחה?" גיחכה בריטני בזלזול. יכולתי לראות את האודם שעלה על פניה.

"סלחנו." התערבתי. כנראה שגיליתי מה מחדיר בי ביטחון...

"שתקי, אף אחד לא דיבר איתך." אמרה בריטני ונעצה בי מבט מזהיר.

"לא היית בדרך החוצה?" אמרתי וחייכתי אליה חיוך ציני.

"וויל, אתה יודע שישתלם לך יותר אם תבוא איתי..." היא אמרה, מנסה לפתות אותו בעודה מלטפת את זרועו. כשחושבים על זה, הם כבר היו בחוץ, וכל-כך התחשק לי לקום ולסגור עליהם את הדלת.
אז קמתי ונעמדתי ליד הדלת, מביטה בוויל, מחכה לתשובה שלו. הוא הביט בי וחייך.
"בריטני..." הוא החזיר את מבטו אליה, נוגע בידה, שעדיין הייתה עליו.

"מה?" היא חייכה חיוך מרוצה.

"בתיאבון." הוא חייך ונכנס לחדר במהירות, נועל אחריו את הדלת.

"יפה, התרשמתי." צחקתי, עמדתי מולו בשילוב ידיים.

"שמעתי שאת לא מרגישה טוב." אמר וויל, "אבל מסתבר שזה היה שקר." הוא הוסיף.
"לא... עדיין כואבת לי הבטן." אמרתי, "אבל העדפתי לחשוב על הכאבים שמהם חברה שלך תסבול אחרי שאני אסיים איתה." הוספתי בחיוך.

"היא-" "-לא חברה שלך, כבר שמעתי את זה." קטעתי אותו, "ועדיין, התמונה של שניכם מתמזמזים מולי כמו חתולים מיוחמים לא יוצאת לי מהראש..." אמרתי.

"חתולים מיוחמים?" הוא שאל.

"כן, חיפשתי משהו מגעיל..." הסברתי.

"אז גם כשנישקתי אותך נראינו כמו חתולים מיוחמים?" החזיר וחייך חיוך ממזרי.
"חשבתי שאתה כועס עליי." אמרתי, מתעלמת מההערה האחרונה שלו.  
"למה שאני אכעס עלייך?" שאל וויל, 'כאילו שזה לא ברור...' אמרתי לעצמי, "לא יודעת, ככה זה נראה." אמרתי.

"איך זה נראה?" הוא שאל, לא ידעתי אם הוא רציני או סתם מתנהג בציניות.

"ככה, כאילו שאתה כועס עליי..." מלמלתי ועשיתי פרצוף מלגלג. "אתה צוחק עליי, אה?" הבטתי בו, "ילד מוזר..." אמרתי, ספק לעצמי-ספק לו.

"אני לא יכול לכעוס עלייך." נאנח וויל, "ואני חושב שכבר הוכחתי לך שאני לא ילד." אמר והתיישב על אחת המיטות.
"להביא לך גם קפה? עוגה?" שילבתי את ידיי שוב ונעמדתי מולו.

"לא, זה בסדר." אמר וויל, "יש לי  הכול כאן." הוסיף והרים את השקית שבידו.

"מה?" הבטתי בו מבולבלת, חיוך קטן עלה על שפתיי.

"אם מאר לא באה לאוכל, האוכל בא אל מאר." אמר וויל וחייך, "הבאתי קפה ועוגיות, אבל כואבת לך הבטן אני יכול להביא תה במקום..." הוא אמר.

"לא צריך, אני אוכלת ושותה דברים טעימים בכל מצב." חייכתי אליו, 'אוקיי... הערה מיותרת.' חשבתי לעצמי.

"אבל תה יעזור לך להעביר את כאבי הבטן וקפה יעשה בדיוק את ההיפך." אמר וויל בדאגה.
"וויל," חייכתי אליו, "עשית מספיק, מה איתך- אתה אכלת ארוחת בוקר?" שאלתי.
"הבאתי גם לי." חייך והרים את השקית שוב.

"את צילמת את כל התמונות האלו?" שאל וויל והביט בקיר שליד המיטה שלי.
"כן, בעיר הקודמת שבה גרתי." עניתי, "תמיד יצאו לי שם תמונות יפות, אבל הנופים היו מוכרים ומשעממים, רק עכשיו אני מבינה כמה יפה היה המקום שגרתי בו." אמרתי.
"טוב, את יודעת מה אומרים?" הבטתי בו, "אתה לומד להעריך דבר רק כשאתה מאבד אותו." אמר.
"זה כל-כך נכון..." מלמלתי.

"מה עם קצת תמונות של אנשים?" שאל וויל.

"אני לא מצלמת אנשים." אמרתי, הוא הביט בי בשאלה, "תמיד העדפתי לצלם נופים." אמרתי, "לא יודעת למה... אולי בגלל שנופים הם כל-כך פשוטים ויפים, בניגוד לבני אדם." הסברתי.
"יש בזה משהו." הוא חייך אליי, "אבל אם אי פעם תרצי לצלם מישהו, אני מוכן להיות הדוגמן שלך." אמר וויל. צחקתי.

"ומה יהיה המחיר?" שאלתי.

"זה תלוי." אמר וויל.

"תלוי במה?" שאלתי.

"תלוי בשלב שבו נהיה במערכת היחסים שלנו באותה התקופה." אמר וויל בביטחון.
"לא נראה לי שמערכת היחסים ארוכת השנים שלנו הולכת להתקדם שלב מתישהו." עניתי בסרקסטיות, החיוך ירד מפניו, "התכוונתי למחיר כספי." הוספתי, לא הייתי צריכה לומר דבר מלכתחילה.
שמתי לב כל המיטה שלי התמלאה בפירורי עוגיות, השקית ושתי כוסות השתייה החמה נזרקו על השולחן, זה גרם לאזור שלי בחדר להיראות די מבולגן. מהר מאוד גילינו שיש לנו עוד חמש דקות עד לצלצול. יצאנו מבניין המגורים שלי במהירות. "טוב, יש לנו שיעור צילום היום." אמר וויל, "אז ניפגש כבר שם." אמר והלך אל בניין המגורים שלו.

שעתיים הוקדשו ללימוד מתמטיקה, השעתיים הראשונות ביום. ישבתי במקומי, ליד קייסי, ועוד לפני שהמורה נכנסה לכיתה הרגשתי את העייפות משתלטת עליי. חמישה פיהוקים ארוכים ברצף, בדקה אחת בלבד, 'שיא חדש מאריבל, יקירתי.' חשבתי לעצמי.

"בוקר טוב, תלמידים..." אמרה המורה כשנכנסה לכיתה, הספרים שלנו במתמטיקה היו כל-כך גדולים וכל-כך עבים שלמרות שהמורה שלנו, אליס, הניחה אותם בעדינות על שולחנה, כולנו יכולנו לשמוע שהיא עשתה זאת.

"היי, מאר, איך את מרגישה?" שאלה אותי קייסי במהלך השיעור הראשון.

"טוב יותר, הכאבים עברו, הם חוזרים מדי פעם אבל זה לא רציני..." עניתי וחייכתי אליה.
"את צריכה לקבל?" היא שאלה בשקט. אחת מהבנות שיושבות לפניה הסתובבה ונעצה בה מבט מופתע.

"כנראה." עניתי בהרמת כתפיים.

"אז... איך היה עם וויל?" לחשה אליי קייסי, אליס נעצה בנו מבטים מדי פעם, אך לא התעסקה בנו יותר מדי וחזרה לבסוף לפתור תרגילים מסובכים על הלוח. "הוא אמר לנו שהוא הולך לבדוק מה קורה איתך." המשיכה קייסי, לאחר ששמה לב שאין לי מה לומר לה, "אבל חשבנו שהוא הולך וחוזר, את יודעת... והוא לא חזר..." היא אמרה וחייכה אליי חיוך ממזרי.

"יופי, קייס." מלמלתי, "היה בסדר, דיברנו וזה..." המשכתי למלמל בשקט.

"וזה? זה אומר שהתקדמתם?" שאלה קייסי.

"לאן?" הבטתי בה, "תפסיקי עם זה, את זו שהזהירה אותי ממנו." אמרתי, 'ואני עוד הקשבתי לה...' חשבתי לעצמי.

"נכון, אבל לא באמת הקשבת לי, אז... אם כבר אז כבר." חייכה קייסי.

"את לא נורמאלית." מלמלתי, ספק לעצמי- ספק לה.

כשנכנסתי לסטודיו לצילום לא ראיתי את וויל, אבל כולם כבר היו שם. "תלמידים, תתאספו מסביבי לרגע!" קרא המורה בקול, כל אחד עזב את עיסוקיו והסתובב אל המורה, "היום נמשיך בצילומים שלנו, אלו שכבר סיימו מוזמנים לעלות לחדר המחשבים ולערוך את התמונות שלהם כדי שיהיו מוכנות להדפסה, האחראים בחדר המחשבים יעזרו לכם בכל מה שצריך." אמר המורה והתלמידים החלו להתפזר, כל אחד למקומו, דלת הסטודיו נפתחה ומבין כל התלמידים שיצאו לעבר חדר המחשבים וויל נכנס.

"למה אתה מאחר?" שאל המורה את וויל, שהתקרב אליו במהירות.

"מצטער, חיפשתי את הפילים, אני צריך ללכת לחדר חושך, לפתח את התמונות." אמר וויל, בעוד מתנשף.

"אוה, כן, וויליאם דיוויס, התלמיד שתמיד חייב להיות יוצא דופן, לא כך?" הביט המורה בוויל בחיוך משועשע.

"אכן כן." חייך אליו וויל חיוך גאה.

"אין בעיה, אתה יודע שתמיד העדפתי את הדרכים הישנות." חייך המורה, "החומרים כבר שם, החדרים מוכנים, אתה יודע שזה ייקח לך זמן, הרבה זמן... נכון?" שאל המורה.
"נו, באמת, המורה, אתה מדבר עם מקצוען." אמר וויל, "ואני יודע שזה לא תמיד יצא טוב ושזה שחור לבן, אבל זה כל הכיף, לא? להתנסות..." אמר וויל והעביר את מבטו אליי לרגע, "היי, מארי, לא שמתי לב שאת כאן." הוא חייך אליי.

"יש לך דפים בארון, בהצלחה, וויל." אמר המורה, "אני חושב שיש עוד תלמיד או שניים שצריכים את חדר החושך, אם הם יגיעו אלייך בהמשך, תוכל לעזור להם, נכון?" שאל.
"כן, בטח... ותודה." אמר וויל, "ביי מארי..." זרק ובמהירות פנה אל חדר החושך.

"למה את לא עושה שום דבר?" שאל אותי המורה לצילום, כשראה שאני עומדת בחוסר מעש ומביטה בכולם עובדים.

"אני התלמידה החדשה." אמרתי והוא הביט בי, כמצפה להמשך, "לא צילמתי פה לפני אז אין לי צילומים להשלים או תמונות לפתח." אמרתי.

"אה, אוקיי." אמר המורה, "לכי לחדר חושך, תשאלי אם מישהו צריך שם עזרה ותבקשי שיסבירו לך מה הכללים בתוך החדר ואיך מפתחים תמונות, אם למישהו יש זמן לזה." אמר וחזר לעזור לתלמידים שעבדו.

(**)
החדר היה ריק, זרקתי את התיק שלי בפינה ושמעתי רעשים מאחד התאים, "שיט!" מישהו מלמל בכעס. "הכול בסדר?" זרקתי לאוויר. "כן, כן, פשוט מצאתי את הגוון המושלם לתמונה ועשיתי טעות שהרסה את הכול." אמר ויצא מהתא עם הדף ההרוס בידו, "מאר, היי, מה את עושה כאן?" שאל וויל.
"לא היה לי מה לעשות, שוב, אז באתי לכאן." אמרתי, "זאת אומרת... המורה שלח אותי לעזור לך." מלמלתי במבוכה.

"אה," פלט וויל, "אני מתאר לעצמי שאת לא יודעת איך לפתח תמונות בחדר חושך, נכון?" וויל ספק אמר- ספק שאל אותי.

"למה לא?" הבטתי בו, "אולי תופתע לדעת..." אמרתי בנימה צינית מעט, "אבל בשנה שעברה עברתי קורס צילום מזורז של חצי שנה באוניברסיטה וכן, למדנו לפתח תמונות בחדר חושך." סיפרתי.
"באמת?" הוא הופתע, "אז כנראה שיש לנו יותר במשותף משחשבתי." אמר וויל בחיוך.
"כן..." חייכתי אליו חזרה, איך אפשר לא לחייך כשרואים אותו? "אבל יש רק בעיה אחת." אמרתי והוא הביט בי בשאלה, "אני לא יודעת איך בדיוק אתה רוצה את התמונות." אמרתי.
"זה בסדר, אני סומך עלייך." אמר וויל, "יש לי פה סט של תמונות שצילמתי בבית הספר, הוא לא קשור לעבודה שלי, אז מה את אומרת שאת תעבדי עליו?" הציע וויל.
"נשמע מעולה." הסכמתי.

כשהצלחתי סוף-סוף למצוא את הגוון המתאים לתמונה הראשונה הוצאתי את הדף עם התמונה המוכנה והכנסתי אותו לכימיקל הראשון, בו נדרשו כחמש דקות של המתנה.
"נו, איך הולך?" שאל וויל והכניס גם את התמונה שלו לקופסה המלבנית.
"האמת היא שטוב, לא לקח לי הרבה זמן להסתדר עם התמונה הזו." אמרתי.
"יפה, אם תמשיכי ככה אני אצטרך להעלים אותך כדי שלא יהיו לי מתחרים." צחק וויל.
"זה באמת נראה כאילו המורה ממש אוהב אותך." צחקתי יחד איתו.
"לא, הוא ככה עם כולם, אבל אני גאה לומר שאני אחד התלמידים הכי טובים בשיעור שלו." אמר וויל, "אולי בגלל שזה אחד מהשיעורים היחידים שמעניינים אותי." הוסיף.

"ומה השיעור הנוסף?" שאלתי.

"כימיה." הוא חייך, 'כמה בן-אדם יכול לחייך?' חשבתי לעצמי ונשכתי את השפה התחתונה שלי, כששמתי לב שהתקרבנו קצת יותר מדי אחד לשנייה לקחתי את אחד המקלות והתחלתי לשחק עם התמונה ולהפוך אותה, להביט במה שנוצר. וויל עשה את אותו הדבר. התמונה שאני פיתחתי כבר עלתה על הדף וכשהבטתי בה ידי נגעה בידו וצמרמורת נעימה עברה בגופי. "זאת אני?" שאלתי לפתע, כשהבטתי בתמונתו המפותחת של וויל.

"כן." הוא חייך בנינוחות.

"סליחה...?" מלמלתי, "אתה לא אמור לשאול לפני שאתה מצלם מישהו?" הבטתי בו, מופתעת.
"תראי," הפעם החיוך שלו היה מתחנף, "את היית בסטודיו לצילום ובסטודיו לצילום מצלמים, עם כל הפלאשים לא שמת לב שצילמו אותך?" וויל ספק שאל- ספק אמר.

"לא." עניתי בהחלטיות, "כל-כך הרבה אנשים צילמו שם, איך אני יכולה לדעת?" הרמתי את קולי מעט, נכנסתי אל התא שבו הוא שמר את הפילים והוצאתי אותם מהמגירה, מביטה בכל התמונות שצילם.

"את לא תצליחי לראות..." העיר וויל.

"תתפלא." אמרתי, "טוב..." נכנעתי לבסוף, אחרי שבחנתי את כל התמונות, בעיקר את זו שהוא כבר פיתח, "אלו תמונות ממש טובות." אמרתי, "אבל זו הפעם האחרונה שאתה עושה דבר כזה, ברור?" הזהרתי.

"מה שתגידי." הוא חייך חיוך מרוצה.

"מה אתה מחייך?" תקפתי אותו, ובכל זאת- חייכתי גם אני, "נודניק..." מלמלתי בשקט.

"זה מה שהוא עשה?" נדהמה קייסי, כשסיפרתי לה מה קרה בשיעור צילום, "איזה חמוד." צחקה.
"חמוד? מה כל-כך חמוד בזה?" שאלתי.

"הוא צילם אותך לפרויקט הגמר שלו, את היית מקור ההשראה שלו." אמרה קייסי, "סליחה, את עדיין מקור ההשראה שלו." היא חייכה, "זה הדבר הכי רומנטי ששמעתי אי-פעם." הוסיפה.
"מה רומנטי במישהו שמצלם אותך בלי שאת יודעת?" שאלתי, "תחשבי על זה, זה יותר מטריד מרומנטי, הוא עוקב אחריי ומצלם אותי בחשאי." אמרתי, לפתע זה באמת נשמע די מטריד.
"יש בזה משהו..." אמרה קייסי ועל פניה התפרש פרצוף מהורהר, "אבל התחביב של וויל הוא צילום, אז זה די הגיוני, אם וויל היה צייר והיית מגלה שהוא צייר ציור שלך?" אמרה קייסי, "היית חושבת שזה מקסים שהוא צייר אותך..." המשיכה, "זה בדיוק אותו הדבר." הוסיפה לבסוף קייסי והביטה בי.
"יש בזה משהו..." הבטתי בה.

"ואוו, איזה נאום, הפתעתי את עצמי." היא חייכה לפתע, חייכתי גם אני, "אני מרגישה חכמה." זרקה קייסי ושתינו פרצנו בצחוק.