התופים דופקים לי באוזניים חזק, אני עוד צריך להתרגל לזה. כ"כ קשה לעמוד שם, בין קהל ענקי של אנשים, האורות מהבהבים עליך, אנשים רוקדים, רעש, דחוס כל-כך. אז החלטתי לעמוד ליד הבר, להישען לי בשקט ולהביט מסביב, למצוא לי את הבחורה שהכי יבוא לי עליה, הבחורה המתוקה שלי.

היא רקדה שם עם איזה בחור, כנראה אחד שלא הכירה. היא לבשה מחשוף שחור וצמוד, נעליים מוזרות שבחיים לא ראיתי, אודם בצבע אדום, שיער חום כהה מאוד, גובל בשחור. היא הייתה רזה, אבל לא במיוחד- אני אוהב אותן מלאות, כדי שיהיה מה לתפוס כשאני...

לא עבר יותר מדי זמן עד שאני והיא כבר היינו בדרך החוצה מהמועדון, בדרך לכיוון הבית שלה. לא הייתה לה מכונית, היא סמכה על זה שהיא תצא מכאן עם מישהו- ושהמישהו הזה יקפיץ אותה הביתה וישכיב אותה לישון, ביחד איתו. היא כנראה יודעת מה היא רוצה, וכמו שזה התקדם- הייתי בטוח שהיא גם תקבל.

בית גדול, המון קומות, לובי ענקי ונוצץ. למזלנו, היא גרה באחת הקומות העליונות, מה שנתן לנו זמן להתחיל במעלית. לגעת, לנשק, למצוץ, לנשוך, להתלעס בפרעות. היא הייתה פרועה, לא פחדה מכלום. היא נתנה לעצמה להיסחף, עשתה מה שהיא רוצה- נגעה איפה שהיא רוצה, פרץ של תשוקה לוהט מהכיוון שלה ישר אלי.

והמיטה שלה, גם המיטה שלה כמוה, מופרעת. זו הייתה מיטה עגולה, גדולה עם מצעים שחורים ופרוותיים. לצד המיטה שכבו להם בנחת שוט ואזיקים- רק חיכו למישהו שיבוא וישתמש בהם. הכריות היו גדולות ונוחות- והתאימו בדיוק למבט שהיה לה על הפנים כשחדרתי לתוכה, לאט, לעומק, בקשיחות.

היא ביקשה שאקשור אותה למיטה, שתרגיש חסרת אונים. היא אמרה שזה מה שעושה לה את זה הכי בעולם, יותר מהכול. היא הגישה לי את האזיקים, הניחה את הידיים שלה ליד העמודים של המיטה ונתנה לי לקשור לה את הידיים- וגם את הרגליים, במצב מפושק, עירומה- כולה שלי, לעשות מה שאני רוצה.

הישרתי את המבט לתוך העיניים שלה, לא נתתי לעצמי להיסחף. ראיתי איך היא נושכת את הלשון שלה, משתדלת לא למצמץ. מנסה לנוע, אבל נעצרת ע"י האזיקים. היא נאנחה, גנחה, איבדה שליטה, נסחפה- אבל אני לא נתתי לעצמי, ידעתי שיקרה בדיוק מה שקרה עם כל שאר הבחורות שהייתי איתן.

ואז הוצאתי אותו, את הסכין ששכב לי במכנסיים וחיכה לרגע הנכון. ממש כמה שניות לפני שהיא הספיקה לגמור, ממש כשהיא גנחה בקולי קולות והרעידה את המיטה- הרמתי את הסכין, התענגתי על המבט המבוהל והמבועת שלה- ותקעתי לה אותו עמוק, חזק, במהירות- בתוך הלב. קרעתי את העצמות, הכול- עד שהוא עבר מהצד השני.

הדם השפריץ לכל עבר. השחור של המיטה הפך למכותם באדום, הקירות הלבנים נתכסו בכתמים אדומים גדולים- טיפות שלמות על כל החדר. נשארו לה כמה שניות אחרונות לחיות, לפני שטיפת הדם האחרונה יוצאת מהגוף שלה. ביקשתי ממנה סליחה- סליחה על כך ששוב, ממש כמו בפעמים הקודמות, אני תוקע סכין בלב לאנשים שלהם אני נותן מעט מהאהבה שלי.

והזמן נעצר, כל מה שיכולתי להרגיש היה מגע כפות הידיים שלך על הכתפיים שלי. הן היו קרות, קפואות, ממש צרבו לי בבשר עד כדי שהרגשתי שהיידים יפלו מהמקום אם לא תשחרר. פתאום הכול נהיה שחור, ממש כמוך- ואז התחלתי להרגיש, במכה אחת, את כל מה שלא רציתי להרגיש ממך כל אותו הזמן שלא הכרנו.
עצמתי את העיניים, הכול היה אפל וקודר.

לאט לאט מחשבות צפו לי בראש, בבת אחת. כאילו עבר הווה ועתיד מצטלבים להם יחד ומכים בך במלוא הדרם. עד היום אני מנסה להבין אם זו הייתה הרגשה חד פעמית שצפה רק בגלל הסיטואציה, או שזה משהו שאתה חווה יום יום, שעה שעה, דקה דקה. הלב החל לפעום יותר ויותר לאט, כאילו האחיזה שלך משתקת אותי, לוקחת ממני את מעט הכול שהיה לי בבוקר של אותו היום. כעס, עצב, פחד, חרטה, זעם, שנאה- הכול בבת אחת, כמו מין הצפת רגשות שכזו, מלאה בכל ההרגשות הכי מזוויעים שאדם יכול לייחל להם.

אנשים שפגעו בך,

אנשים שרצחת,

בחורות שהטרדת מינית,

פרפרים שגזרת להם את הכנפיים,

תמימות שנהרסה.......

הכול בגללך. וזה לא נראה כאילו איכפת לך.

ואז אתה שחררת, אחרי איזה שניה שנראתה כמו נצח. התגובה האינטואיטיבית שלי הייתה לרעוד, משהו שלא היה בשליטה שלי בכלל, תגובה לא רצונית שכנראה הייתי חייב לעשות. את כמובן הגבת בדרך שלך, לא הבנת מה אני רוצה- למרות שזה בסדר, כי אני משוכנע שבאותו הזמן גם אני לא כל כך ידעתי.

ומאז אני עסוק בזה, מהורהר בכל שניה שאני נזכר בזה. לא יכול להיות בן-אדם כל כך רע. לא יכול להיות אדם כל כך חסר רגשות מצד אחד, אבל מלא רגשות נוראיים מצד שני. לא יכול להיות אדם כל כך אגואיסט שכל כך רוצה לחלוק את מה שהוא מרגיש עם עוד מישהו. לא יכול לאדם אדם כל כך חסר התחשבות שפשוט לא מסוגל לעמוד בעול שהוא הציב לעצמו. לא יכול להיות אדם כל כך לא איכפתי שיתנהג כמו שאתה מתנהג. זה פשוט לא הגיוני.

אני לא יודע מה הכוונות,

אני לא יודע מה המניעים,

אבל- תמיד אמרו לי שמאנשים כמוך צריכים להתרחק,

כי הם יודעים רק להכאיב ולא לתת אהבה.

שתיקתך צורמת באוזני. רוצה אני לשמוע דבר מה ענוג יוצא מפיך, מלטף אותי בצליליו, מרגיע אותי, סוחף אותי למקומות חדשים אך נושנים. מקומות בהן הייתי בעבר אך ברצוני לחזור, שם עוד לא מיצינו כל יכולותינו, כל העוצמה הגלומה בנו כשאנחנו יחדיו, נושקים זה את זה בנשימותינו אך לא נוגעים, רק נותנים לעצמו להבין, בלי לשאול.

זוכרת יקירתי את פעם? זמנים ישנים בהם התענגנו והתרפקנו על ההגיגים, אחד של השני. זוכר אני כיצד גרמתי לצמרמורת חדה שעברה ישר מהאוזן, אליה לחשתי דברי אהבה ומתיקות- עד לציפורני בהונות רגליך החלקות. זוכרת יקירתי? אנא, אימרי שלא אני הוא הבודד שמתרפק על זכרונות העבר ולא עובר הלאה, כי זה עוד לא מוצה, כי עוד יש מה להגיד, יש עוד מה ללחוש, יש עוד מה להרגיש שעוד לא הרגשנו, ביחד.

זוכרת אהובתי אֵת תאוות הבשר? כיצד שכבנו במיטה ביחד, המתקנו את זמננו ביחד, למרות שהשעון לעולם לא חדל מלכת. זוכרת איך נשקת באברי גופי, הערדת אותי תחתיך... נשימותיך גורמות לי לנוע במהירות, ללא רצון, מחוסר ברירה. זוכרת כיצד התהפכנו וגרמתי לך להרגיש את אותו חוסר האונים הזה, חוסר אונים מתוק מדבש, מתוק מלילות לבנים בגינה מול ירח מלא. זוכרת אהובתי, הגידי לאוזניים ריקות אלה כי שומעות הנּה קול מוכר האומר דברים נסתרים המעלים בהן נשכחות.

חייב אני להתוודות כי הנני כאן, זוכר ולא שוכח- אך באותם רגעי עבר אלו, לא הייתי שם איתך. דמיינתי את עצמי במקום אחר, עם אדם אחר, ממלא אחר משאלות ליבי, לוקח נשימה מהחיים, בדימיוני, אך מבין שדימיון טוב לראש, אולי גם לעילעול בהגיגים ולפרוקם על דף נייר. אך, כשזהו הדבר מגיע למציאות, חוזר אני אליך.

לא אשכח.