הסיפור הזה ממש ממש יפה!
הוא די ארוך אבל אני אומרת לכם!
הוא שווה כל אות!
חובה לקרוא!
הייתי דלוקה על הרבה בנים במשך 16 שנותיי, אני מודה.
עם אחד מהם באמת חשבתי שיהיה לי סיכוי, אולי כי היה ביניינו קליק כלכך מהיר, שהפתיע אותי.
זה היה במבצע להתרמת מזון לנזקקים לכבוד איזה חג שעמד להגע.
מיכל ואני היינו שם יחד. חיכינו באיזה סופרמרקט נידח עד שהאחראי יגיע.
הסתובבנו בסופרמרקט וספגנו את הצבעוניות.
ואז הוא הגיע. ראיתי אותו מרחוק, דרך הזגוגית, הוא לבש חולצה של האירגון וג'ינס.
מיכל הלכה לדבר איתו, ואני נשארתי בתוך הסופר.
פתאום קלט אפי משהו מטורף! חבילות ענקיות של נייר טואלט... אבל לא סתם נייר טואלט, בריח אננס!
והאמת היאשאני לא באמת אוהבת אננס, אבל זה כלכך הגניב אותי באותו הרגע,
אז הייתי חייבת להריח את זה ולבדוק אם זה באמת מריח כמו אננס.
הצמדתי את האף לאריזה הענקית ולקחתי שאיפה עמוקה.
ואז הואנכנס לסופר והסתכל עלי המין מבט כזה של "מה לכל הרוחות את עושה??"
"יש לזה ריח של אננס!" אמרתי נבוכה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהסתכלתי לו בעיניים. עיניים יפות
גם שאר החלקים בגוף לא נראו רע. הוא התקרב אליי ולא הוציא מילה.
בהרמת גבה ספקנית הוא רכן לעבר האריזה שאותה הסנפתי קודם והריח אותה.
"וואו... את צודקת!", ושנינו צחקנו כאילו זאת בדיחה מוצלחת.
כשהגעתי הבייתה נשכבתי על המיטה המבולגנת שלי וניסיתי לסדר את המחשבות שלי בתוך הראש,
כי הכל היה כלכך מבולבל. ידעתי שנהניתי. השאלה הייתה מה אני יעשה עם זה. התחברנו די מהר.
זה עשה לי טוב. אולי טוב מידי. הייתי צריכה להפסיק לחשוב כבר אז!
הדבר הראשון שחשבתי עליו היה להתקשר למיכל ולהודיע לה שאני באה איתה בשאר הימים של מבצע ההתרמה.
היא הייתה מרוצה כי תהיה לה חברה. אני הייתי מרוצה כי ידעתי שאראה אותו.
היום השני של המבצע היה בדיוק כמו היום הקודם. צחוקים, שיחוק מטופשות אבל עדיין מצחיקות.
הלכנו לסופרמרקט הנידח הזה, רק הוא ואני, נראנו כמו זוג, ללא ספק!
מיכל שאלה אותו אם הוא דלוק עליי, הוא אמר לה שלא, שהוא ככה עם כולם.
כשסיפרה לי את זה, היא ציפתה לראות אותי מאוכזבת. לא התאכזבתי, כי גם אני ככה עם כולם. טוב, אולי קצת התאכזבתי, אבל לא נתתי לזה להרוס ל את היום, היום החלטטי לענות וזה לא משנה אם הוא דלוק עליי או לא.
"מחבב" זה מספיק טוב בשבילי, ככה האמנתי.
ביום השלישי והאחרון של המצבע, הגעתי לסופרמרקט בלי מיכל.
הוא שמח לראות אותי וחיבק אותי.אבל אז הגיעו מתנדבות,לצערי היו אלה בנות מהכיתה שלי. בנות ש... טוב, אני לא מחבבת כלכך. לא מחבבת בכלל.
"מה את עושה כאן??", הן קפצו עליי, מחבקות אותי בצביעות ומנשקות את האוויר.
"מתנדבת", אמרתי בחיוך נומס, ומצב הרוח שלי הפך לקטסטרופה..
הסתכלתי עליהן מהצד מדברות איתו ורציתי לבכות!
שנאתי אותך כלכך על שביזבזו לי את היום האחרון יחד. הוא עבר מידי פעם לידי וחייך בהתנצלות.
סופסוף הלכנו. שתיים מהבנות שהיו שם הסתכלו עליי. באותו רגע, ידעתי מה יהיה בבצפר כשאראה אותן.
אבל נתתי למחשבה הזאת לדלג מעלי ולהתרכז בעובדה שהוא לידי.
אבל הוא ניהל כמה שיחות טלפון ונראה קצת עצבני כשניגש אליי אחרכך.
"תשמעי, אני חייב ללכת לסניף אחר". הוא הסביר לי שהוא משאיר אותי אחראית. כן, שיהיה.
כשסגרתי את הארגזיםהזמנים שלחתי לו אמאמס. הוא ענה לי מיד:
"חולה עלייך! כבר אמרתי את זה?". חייכתי באושר. אבל החיוך נמחק לי במהירות, כי לפתע ראיתי שכולם הולכים.
הייתי בלחץ וסידרתי את הארגזים. בדרך הבייתה בכיתי. לא יודעת למה, פשוט בכיתי.
רציתי חיבוק, חיבוק ממנו, אבל הוא היה רחוק! אז מה זה כבר משנה מה רציתי? ואז פתאום קיבלתי הודעה:
"דרך אגב.. רוצה להיפגש מתישהו היום או מחר?"
אני לא אשקר, נלחצתי. כתבתי לו בחזרה שאני לא יכולה כי אני צריכה ללמוד אז אין לי זמן.
זאת לא התחמקות כלכך אינטיליגנית כמו שרציתי שתהיה אבל זה מה שיצא.
דיברנו עוד הרבה, אבל לא קרה ביניינו כלום!
הוא נשאר חמוד עם עיניים יפות. נפגשנו עוד פעם אחת כדי לדבר על האפשרות שאולי יקרה ביניינו משהו.
הבנתי שזאת לא אופציה, גם אם הוא לא אומר את זה במפורש.
אני כבר לא דלוקה עליו עכשיו, אולי מחבבת קלות.
זאת הייתה מהתקופות היפות שהיו לי,אבל היא דוהה לי בזיכרון.
הדבר הראשון ששכחתי היה קולו, הצחוק שלו. אחרכך שכחתי את המראה שלו.
אחרכך שכחתי את הדברים שאמרנו זה לזה.
נשארו רק שני דברים שאני זוכרת:
את העיניים שלו, שגם הן כבר התחילו להישכח,
והטישו ההוא שהרחתי בפעם הראשונה שהכרנו!
הטישו בריח אננס שבגללו הכל התחיל.
אתם חייבים להגיבבבב הפעם!!
מי שלא מגיב הוא לא מגניב!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
