לא חשבתי בכלל כמה קשה זה יהיה.
וזאת רק ההתחלה. אפילו לא יממה בלעדיו ובא לי לרוץ עד לצ'כיה רק כדי לתת לו חיבוק!
יש לי ריח של דמעות, מאתמול כבר.
עד שהוא יחזור אני תקועה עם הריח הזה.
אני מסתכלת על הבית הריק... וישר פורצות לי דמעות.
אני מסתכלת מסביב, כולם בוכים, כולם! מיואשים מעצמם ומהבכי.
ההרגשה היא נוראית, איך בנאדם כלכך קרוב אלייך נפרד ממך בשניה.
אז הוא יחזור לצבא. אז מה?! אנחנו לא נהיה ביחד בצבא!
אנחנו בקושי נראה אותו.
הוא לא יעבור איתנו את הלחץ של הבגרויות, הוא לא יחגוג איתנו את מסיבת הסיום, הוא לא יעבור את כל התקופה הכי משמעותית בחיים שלנו איתנו! וזאת בעיה, אחרי שכלכך הרבה אנשים נקשרו אליו כלכך חזק! אחרי שהוא החבר הכי טוב של כולם! בתקופה הכי לא טובה, הוא נוסע.
אין הרבה מה להגיד כי מילים לא יכולות לתאר עצב, געגוע, לב שבור...
אני מרגישה כאילו יש לי אבן ענגית על הלב וגוש בכי ענק תקוע בגרון.
אני מקווה שכשאני אראה אותו שוב, הוא לא ישכח כמה אנחנו אוהבים אותו.
"הנה הם באים, ימים של שקט..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
