אני רואה תמונות של שני אנשים.
בן ובת שנראה לי שהם חברים ממש טובים.
כשראיתי את התמונה הזאת.
פתאום קינאתי בשני האנשים האלה ואמרתי לעצמי..
"איזה כיף להם! הלוואי וגם לי היה משהו כזה!"
והיה לי.
וזאת בדיוק הבעיה.
שהיה לי.
תמונה של שני אנשים שאני בקושי מכירה..
אני רואה את החיוכים שלהם, אני רואה את התגובות שלהם על התמונה ואני מתה מבפנים.
אני זוכרת את היום הזה שהיינו אצל סתו שהוא העמיד אותי מול המראה חיבק אותי חייך ואמר "בואי נצתלם!" וצחקתי עליו..
זיו לא אוהבת להצתלם. וכשזיו מציע לי לבוא ולהצתלם איתו זה לא סתם!!
עכשיו אני באמת מצטערת שלא הצתלמתי איתו.
זאת התקופה הכי יפה שהייתה לי איתו.
לא באמת הבנתי כמה הוא יחסר לי.
אני יושבת כותבת וצוחקת.
אני לא בוכה! אני אפילו לא קרובה לזה...
כי אני לא מסוגלת לבכות על זיו.
אני חושבת עליו וישר עולה לי חיוך ענקק!! =)
איך אני יכולה לבכות מהדבר המקסים הזה!
זה שהוא לא קרוב לא אומר שהוא לא איתנו.
במקום לחשוב לעצמי, כמה נורא עכשיו שהוא לא פה.
אני חושבת לעצמי כמה כיף זה יהיה לראות אותו שוב! וכל מחשבה כזאת לוקחת את החיוך שלי ומותחת אותו חחחזזזקקקק! עד שיש לי חיוך עעעננקקקייי! =]
אני מתגעגעת אליו בצורה בלתי מוסברת.
ורק עכשיו אני מתחילה להתרגל לעובדה שהוא לא פה.
כל פעם שאני חושבת על זה יש לי צמרמורת.
ואני בכל זאת לא בוכה.. אני גיבורה :))
*לא מפסיקה לחייך ולהתגעגע*
טטוב אולי אני בוכה עם חיוך.. אבל ממש קצת! ועוד מעט זה יעבור לי.
אני מקווה.
טוב הנה זה בא.. הברזים נפתחו ושוב בא לי הכב הבלתי מוסבר הזה שנמצא בחזה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
