עכשיו הרגע. שום קול לא מפר את הדממה השקטה מדי. רק הרוח הקפואה מרעידה את העצים. אפשר ממש לשמוע רחשי פרפרים קופאים באוויר ונופלים לאדמה ונשברים. קיפאון החופש, קיפאון הכל. פצפוצי שעווה מתנגנים מדי פעם מהנר הסגול שעל הרמקול. הוא כבר מזמן אכל לעצמו את השעווה, ועכשיו אפשר להבחין בלהבה רוקדת בתוכו לצלילי הדממה. היין לא טעים היום, גם הגביע לא שווה יותר מדי. המאפרה די מכוערת, והסיגריות שמתחבאות בין ערמות של אפר לא מוסיפים לה יופי. ואולי בעצם זו המהות שלה- להיות מכוערת. אז נעזוב אותה בשקט. ◘

בתוך מנהרה אינסופית במימד משלי, הזמן נספר אחרת. בקצב מסחרר חולפים השניות והשעות והימים של החיים שלי. בתיאום מושלם האופי משליך על הספירה, שפעם קצרה ופעם ארוכה. אז מה היה לי בשלוש מאות שישים וחמישה הימים האחרונים? לא הרבה. לא הרבה בכלל. השנה האחרונה שמה לפניה תמרור ענק של "עצור". הגלגלים קיבלו סחרחורת ולי לא היה מנוס מלעצור ולדרוך במקום. המטרה היתה די פשוטה: לחשוב, להבין ולפעול, אבל לא. לא הרבה מחשבות נשגבות עברו בראשי, שום הבנות חדשות ואפס גדול וכבד של מעשים.

המסקנה העיקרית ביום הראשון של השנה הזו היא תקווה קלושה שהיא לא תהיה כמו זו שהתהוותה לפני ארבע שעות. אבל זה מה שאמרתי לעצמי לפני שנה, וגם בשנה שלפניה, ולפניה. רק המילים היו אחרות. שלוש שנים, פלוס-מינוס. זה הזמן שאני מציית לאותו תמרור. מילא אם היתה זו מתיקות נחת שלפחות הייתה מעניקה לי מעט מנוחה, אבל לא- זו היתה חייבת להיות שנה של דריכה, צעידה במקום, קשקוש בלי מטרה, ומה שווה בקשקוש אם הוא חסר מטרה? אז אני מנסה לא להבטיח לעצמי הפעם, לא ליפול שוב במלכודות הזמן והאכזבה שאני טווה לעצמי שנה אחר שנה. הפעם אני לא אבטיח לעצמי, גם אם הפסקה הזו מלאה בכשלים לוגיים כבר מתחילתה. ◘

מדי פעם בריכת השעווה שבפנים הנר מקצרת את הלהבה, ואז צריך לשפוך חלק ממנה. האור החזק שהנר מפיץ לפתע מכפר על הטרחה ועל העובדה שמשך החיים של הנר מתקצר. ואולי זה הפתרון, לזרוק מעצמי, ולהאיר, ולהתקצר, ולהיכבות תוך ידיעה שהאור שלי אפשר לנפש אחת להבין.