אי אפשר לקרוא לשבוע "תקופה". זה מן חוק לא כתוב כזה שאומר שאם אתה קורא לשבוע 'תקופה' אתה לא יודע על מה אתה מדבר בכלל, אתה מגזים ולא באמת מתכוון לכך שמדובר בכותרת חדשה בתוכן העניינים. עם כמה שזה נשמע פתטי השבוע הזה היה תקופה מאוד מוזרה, שהשיא שלה התחיל לפני כמה ימים. לפני הכל יש לי כמה הצהרות ואזהרות:

1. אין לי מושג מי קורא כאן, ומה קורא כאן. מה שבטוח זה שאם אתה, גל, קורא כאן, כדאי לך לצאת ומהר. אחרי מה שעשית לי אין לי בעיה להגיד לך את זה ישירות: אתה בן אדם טיפש. מאוד טיפש, וככזה אתה מאמין באמונות טפלות, במזל וכל מה שקשור אליו. אני מודע לך, שאם לא תצא מהבלוג, תסתכן בתאונה שבה יישברו לך שתי עצמות הרגליים ושתי עצמות הידיים. סך הכל יישברו לך 4 עצמות במידה ותמשיך לקרוא..

2. לא כתבתי כי חסרו לי חיים במידה רצינית, ואתם, אתם לא יודעים מה קורה כשחסרים לי חיים.
3. אבא שלי אמר לי אתמול שאף אחד לא מושלם ולכל אחד יש שלדים בארון, או משהו כזה. ואני אומר ומודה, בפעם הראשונה בבלוגי, שהוא צודק. כל אחד צריך את הדברים שלו בשביל להזרים את הדם, ואי אפשר לשפוט אנשים על פי הרעלים שלהם.

4 ואחרון, הפוסט הזה לא יהיה מסודר, לא יהיה רגיל, יהיה ארוך במיוחד. אין לי מושג למה אני כותב את הדברים האלה כאן, ואני גם די מפחד שאני אגלוש למקומות נמוכים, אבל אני מאמין שבסופו של דבר זה יהיה הפוסט ה[xxx] אמיתי ביותר שנכתב כאן.

הכל התחיל ביום חמישי, היום שבו כתבתי את הפוסט האחרון. הייתי יותר מדי מוצף וכתבתי את הפוסט האחרון רק מתוך מחויבות, דבר שבדיעבד התברר כדבר שלא היה צריך להיעשות. כשכתבתי אותו נרדמתי פעמיים על המקלדת, פשוט כך. מערכות וויסות מצב הרוח שלי קרסו כולן, והתעוררתי שלא בטוב ליום שישי שנע מקיצוניות לקיצוניות. בצהרי היום הקדוש קניתי קופסת סיגריות ושמתי אותה בכיס בלי כוונה ממשית לפתוח אותה, סך הכל קניתי אותה כי לא היה לי מטבע לעגלה ותכננתי לתת אותה במתנה.
מפנה בפרשת השבוע הכי חשובה בתולדותיי שלי, התרחשה ביום שבת בערב. עם הרגשה מוזרה ביותר מזה זמן רב, פלוס דיכאון מהיום שמחכה לי עם הזריחה (להזכיר לכם? כל המקצועות השנואים עליי מרוכזים ביום הראשון של השבוע) ניסיתי להירדם. בשתיים כתבתי בעט רועדת את אחד השירים היפים ביותר שכתבתי, ורק לאחר צפייה בשני פרקים של האו.סי (יצירת האומנות הטובה בעולם והיחידה שמצליחה להחזיק אותי שפוי ורגוע גם ברגעים הכי קשים. נשמע שטחי ורדוד, אבל תחזרו לסעיף 3 בהתחלה. אם יש מישהו בארצנו שמצטט ממנה יותר טוב ממני, אני אקנה לו את העונה השנייה ב-DVD ליום הולדת. האמ האמ. הסדרה הזו עוד תקבל כאן פוסט, מבטיח) הצלחתי איכשהו להרדם.

יום ראשון היה סימבולי במיוחד. אחד טהור כזה. יצא שמצאתי את עצמי יושב במקום שבו עישנתי את הסיגריה הראשונה שלי לפני שלוש שנים בערך ועם האדם שעישנתי איתו את הסיגריה הראשונה. יהודה הוא בין היחידים שאני הכי מרגיש איתו בנוח בעולם, וסתם שתדעו שאנחנו חברים טובים בערך מכיתה א' עם כמה הפסקות שהיו בין שם לשם.
הסיטואציה היתה משופרת לגמרי. הפעם היה לי נגן עם השירים שאני הכי אוהב, היה חורף אמיתי עם גשם, היו סוכריות והיה הרבה שקט, ועם אווירה כזו לא מתווכחים- פתחתי את האייפוד והפעלתי את השיר שבעלי השמיעה האבסולוטית שמביניכם בוודאי יעריכו בדיוק כמוני- Hide and Seek של איימוגן היפ. שיר מושלם כזה לא שמעתי כבר כמה שנים. היחידי שבדיוק כמו האו.סי, יכול להימתח לאלפי צורות ולהפיג מתחים בשניות. הוא יכול להוציא מדיכאון כשרוצים ולהכניס אליו כשצריכים. כזה שעושה צמרמורת בכל פעם מחדש ולא מאבד לעולם ממשמעותו, אלא להפך. עצמתי את העיניים והגברתי את השיר. כמשחק מחבואים עם המוות שאפתי מהסיגריה. הכי החורף שעבר, הכי שאפשר לבקש. מדי פעם פתחתי לחלקיק שנייה את העיניים מתוך רפלקס, ופתאום התמונות שהעיניים שלי צילמו הפכו איכותיות יותר, כאילו די בהעלאת מהירות סגירת הצמצם כדי לקלוט רק את צבעים מסויימים של זוהָר כחול וטהור.

כשחזרתי הביתה אבא שלי קלט את הקופסא בכיס. כמו טירון שכחתי להחביא אותה. הם ידעו שעישנתי בעבר, אבל חשבו שהפסקתי. דווקא ביום הראשון שחזרתי לעשן, ושאני בכלל לא בטוח אם אני אמשיך, הוא היה חייב לשים לב לזה. בניגוד לעבר, לא הכחשתי בכלל, ויצאתי מזה בספין הכי טוב שיכול להיות- אמרתי לו שאני מעשן כבר חודש ומשהו (דבר שהוא לחלוטין לא נכון) ואיך זה שהוא לא שם לב. הפלת האחריות הזולה שלי השתלמה, והכל נסלח כלא היה. נסלח ולא נשכח.

מחמישי לשישי ושבת, ומשבת לראשון, אנחנו מגיעים לשני. קחו נשימה ארוכה כי גם היומיים האלו היו מאוד ארוכים. ביום שני למדתי עד חמש בערב, ובינינו, השד לא כזה נורא. למרות שאידיאולוגית אני מאוד מתנגד לדרך האגואיסטיות-היפוקרטית משהו שהמורים בחרו בה כדי להחזיר לעצמם את המשכורות, יש משהו מהנה בלהישאר עם אנשים חמודים לשעות לא קונבנציונליות. לא הנאה צרופה וכזו שגבוהה יותר מדברים אחרים, אבל עדיין זה נחמד. חזרתי הביתה בשש בערב, עייף לגמרי. שיחה ארוכה עם ההורים, קצת עניינים, ונרדמתי באחת-עשרה אפס אפס. אני חושב ששברתי בשעה זו שיא בחצי שנה האחרונה, להוציא את היום הראשון של "התקופה", שבו נרדמתי בשש. אני לא רואה את עצמי באמת נשאר ללמוד עד שש וחוזר הביתה עם מטריה, במיוחד אם מתחשבים בעובדה שכדי לשמור על השפיות שלי נאלצתי להישאר בחוץ במשך שלושה שיעורים בכל יום.

התלבטות נוספת וחשובה שאני מתחבט בה ביומיים האחרונים, קשורה לֶמספר בודד אחד. הבדל של מספר אחד שיכול לערער שלווה זה דבר שלא נתפס אצלי בכלל, ואם הבדל של מספר אחד לא נתפס, מה יהיה עם הבדלים של סינוסים, קוסינוסים וקושילרבאקים? אם עדיין לא הבנתם את הכוונה שלי, אני מתכוון שממש לא בא לי ללמוד שבע שעות נוספות בשבוע כדי לעשות 4 יחידות במתמטיקה במקום לוותר ולעשות 3. אני עדיין צריך לברר כמה דברים בקשר לאוניברסיטאות והמכללות, ואם יתברר שהאינטואיציה שלי נכונה יהיו לי פחות ימים ארוכים וימי שישי.

היום היה יום נחמד ביותר. שעתיים תנ"ך עם מורה מוזרה ומבדרת ביותר העבירו לי את הבוקר, שעתיים מחשבים שעברו בקלילות יחסית ושיעור תקשורת מעניין וזריז. אחרי הלימודים פניתי עם סאפשיין ואימהּ אל עבר עיר הנהר, שם אני וסאפשיין בלסנו סיני חסר. טיילנו וישבנו בטיילת כמה שעות טובות, שלאחריהם נדחסתי למונית היחידה שהיתה פנויה, נמחץ בין הסוג של האישה השמנה שלא שמה דאודורנט והסטודנט ששום דבר לא מזיז לו. מזל שהייתי שפוי ורגוע, אחרת לא הייתי כותב כאן עכשיו.

אז הפוסט לא יצא כמו שציפיתי, הוא גם לא יצא לא-כמו-שציפיתי. ניסחתי משפטים מושלמים במשך הימים האחרונים, שכרגע החליטו להישאר במוח ולא לצאת. הפוסט יצא מוזר, והוא יותר פוסט פריקה. למי שצלח אותו מגיע צל"ש, ובתקווה שהימים הבאים ירגישו בדיוק כמו היום, אני הולך עם אישתוני אל עבר הקפה. צ'או J.

/עריכה/ יותר מאוחר אענה לכל התגובות בפוסט הקודם. זה לא אני, זו התקופה, וזה לא תירוץ.