משעמם לי בחיים, ולא משנה כמה נוזלים של שנאפס ומוחיטו יטיילו לי על כדוריות הדם בסופי השבוע. אז נכון, זה כיף להרגיש שאתה חי, וזה כיף לשמוע אייר ולעשן פרלמנט ולשתות ג'וני ווקר, וזה כיף להמשיך לכתוב את הסיפור המעוות של החיים שלך בכל פעם שקופצת לך שורה הירואית למוח, אבל את השריטות של השנים האחרונות לא בטוח שאפשר לתקן. בא לי לקנות קנאבס ממוסגר ושחור, ולחתוך אותו עם תער ולתלות ליד הפרצוף החולני של התמונה שתלויה לי מעל המיטה.

תאכלס, לא מתאים לי כל הסטייל של החדר. כשזה מסודר זה כל כך יפה שבא לי לקשקש על כל הקירות עם לורד שחור. אני לא אוהב את כל הסדר הפרפקציוניסטי הזה, וכל פעם שמחמיאים למישהו על כך שהוא מסודר, אני חושב לעצמי כמה מטומטמים שניהם. ג'יימס, רד לטופ טוונטי'ס.

התמכרתי כנראה לחיים בשבוע האחרון, רק התמכרתי. אחרי אתמול בכלל. הבנתי שאני מיועד לחיות עוד קצת. זה נתן לי איזושהי תחושה שאני באמת צריך לעשות קצת סדר. לקדם את העניינים כי אי אפשר לדעת מתי איזה נהג מונית בן של זונה יחליט להרדם על ההגה.

 אם אני חושב על פתרונות למצב שאני נמצא בו, אני לא מצליח לחשוב על כלום. אפקט הפרפר המזדיין לא מאפשר לי לקחת חופש מהחיים, וזה דבר שאני די צריך בזמן האחרון. אם אני ממשיך לחשוב עוד קצת, אני מגלה שאין בכלל דבר כזה חופש. אני עוד לא יודע מה זה חופש. חופש זה לא לשבת בבית ולעשות כלום. חופש זה גם לא ללכת לחופשה או לטיול. חופש זה לא לעשות כסף, וזה גם לא לא-לעשות כסף. אולי אין דבר כזה חופש, כי לא חשוב באיזה מצב תימצא, אתה תמיד תחפש את החופש שלא קיים. אולי יש סוגים שונים של חופש. החופש לדבר, החופש לקנות, החופש ליצור, החופש ללכת. אבל אין אדם שמסוגל לשלב את כל סוגי החופש בעולם לכדי חופש אחד גדול.

חזרתי ללמוד פסנתר בצורה מסודרת, אחרי הפסקה של כמה שנים טובות, וזה עושה לי טוב. אפילו הלחנתי כמה שורות.