לפעמים אני מרגיש כמו מערכת מסובכת ומסועפת של שעון קיר ישן. מערכת מורכבת של עשרות גלגלי-שיניים. לפעמים אני מרגיש שאם אפסיק להיות חד, במיוחד בזמן האחרון, אם רק שן אחת תחליט להיות קצת עגלגלה, המכשיר הזה פשוט יפסיק לעבוד.  בזמן האחרון אני עצמי מרגיש כמו שעון. לפעמים זה שעון שסופר את הזמן שנותר כאן, לפעמים שעון עצר שדוחק בך להיות הכי טוב, הכי מהיר. לפעמים יש בי גם שעון שמעורר, ולפעמים כזה עם קוקיה. רק שהשעון עם הקוקיה קצת מקולקל, והקוקיה לא מתפרצת וצווחת על אנשים בזמנים מדודים וקצובים.

השעונים שלי לא עושים רעש. הם לא חורקים, לא חלודים, וחוץ משעון הקוקיה המתוסבך הם בכלל כולם שוויצרים. אבל זאת בדיוק הבעיה. השעונים הם רק השלכה לרוטינה המעצבנת שאני שרוי בה. אותה מחזוריות מציקה שלא מיצתה עצמה. פעם סלדתי מהחזרות של אחרים מסויימים על אירועים מסויימים, והיום אני חוטא במערכת האמונות שאני יצרתי, ובגדול. רוטינה זה אומר לחזור על אותם הדברים, באותן השעות, עם אותם האנשים, באותם המצבים, וזה מציק. סדר יום זה הדבר הכי דפוק שהמילניום הנוכחי יצר לנו. במיוחד אם הוא לא כולל הגשמה עצמית, חיוכים והתפתחות. לפעמים אני מרגיש כמו מערכת מסובכת ומסועפת של שעון קיר ישן. מערכת מורכבת של עשרות גלגלי-שיניים.

כמה דברים:

• למרות שהפוסט הקודם היה כתוב כמו שכותבים עם לורדים על השירותים, הדיון שהתנהל בתגובות היה מאוד משמח .
• אני צריך לכתוב באופן סדיר. אם בתקופה הישנה של הבלוג אירועים חסרי חשיבות היו מקבלים פוסט, הרי שהיום מתרחשים 20 כאלה ביום, וחבל לא לכתוב עליהם. הבלוג יחזור אט אט לפעולה מלאה.
• הפתעה! קבלו רקע לשולחן העבודה שלכם שאנוכי, גרינר סינרי, הגיתי ויצרתי בעצמי. לחצו כאן להורדה, או כנסו לתמונה הממוזערת ושימרו את המגודלת.