מהגן ועד הקבר הם מנסים לחבל ברשימת הערכים האישית שלנו. דווקא בגיל שבו אנחנו מגבשים את השקפת העולם הייחודית שלנו, גיל בית-הספר, הם מנסים להחדיר ערכים משלהם לאותה רשימה נעולה ומסוגרת. יש בינינו גם חזקים, נכון. אבל רובנו חלשים, ולכן הם פורצים בקלות את המנעולים והסורגים של אותה רשימה הירואית, משנים ומסדרים אותה לפי הצרכים שלהם, ויוצאים מבלי להשאיר שום עקבות. לא, לא פיתחתי שום פרנויות, אין לי סכיזופרניה ואף אחד לא רודף אחריי. את פוסט השנה לבלוג בחרתי להקדיש לניסיון קטנטן לתקן את העולם. בחרתי במודע לעסוק דווקא בנושא שיבריח חלק לא קטן מהקוראים שלי, אבל לא אכפת לי. אולי היום עדיף שאותם קוראים ילחצו על האיקס במקום להרעיל לי את חלון התגובות.
הרשו לי להחזיר אתכם שישים שנים אחורה בזמן ליום בו הוקמה מדינת ישראל. החל מהיום ועד העתיד שאנחנו מתהווים בו ברגעים אלו ממש הם מנסים לפרוץ לנו למוח ולקעקע בו באותיות של קידוש לבנה: "ציונות". האבולוציה של התרבות הכתיבה לנו לאהוב את המדינה שלנו, והחברה המיליטנטית בישראל הגדילה לעשות כן בהטפותיה החוזרות ונשנות על אהבת המולדת עד מוות. אני לא יודע מה אתכם, קוראים יקרים. לי לא ממש ברור למה ציונות זה ערך שחייב להיכלל בפנתאון הערכים האישי של כל אחד ואחת מאיתנו ולמה מי שלא "בורך" בו שווה פחות. ממתי ציונות זה ערך מקודש? מי קבע שאזרח חייב לאהוב את המדינה שלו יותר מאשר את עצמו?
מערכת הערכים של החברה הישראלית נגועה בקורטוב חריף של מלחמות. בעולם שלי מלחמה היא לא ערך. רובים הם לא דבר טהור ואף רוח אלוהית מפוקפקת לא נמצאת בשום כדור. תסכימו איתי שהעולם לא מושלם, יש בו הרבה מאוד פגמים. התמהיל המסוכן של "אהבה מקודשת בדם" הוא רק פגם נוסף בעולם השבור שלנו. אותה אהבת מולדת לא חייבת להיכלל ברשימה המצומצמת של האהבות ששווה למות בשבילן. לא ברשימה שלי.
כמה דברים:
- לא לשכוח מזל טוב. מחר הבלוג חוגג שנה
. אז זה לא בדיוק מה שתוכנן, אבל הפוסט הזה הרגיש לי נכון.
- שיעור שמיני בשבוע אחד זה מגניב ומספק.
- מה יש לכם להגיד על המלחמה בגאורגיה ועל 10,000 הכנראה יהודים שכנראה יעלו לכאן?
- /15/8/ ט"ו באב שלכם, והיום יום-הולדת לבלוג. פוסט על סוג של אהבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
