מערכת מסודרת של דקות וצלצולים. אנשים מעצבנים, מקומות צפופים, אווירה מתוסבכת, כמה אפשר? מתחיל להימאס עליי הקטע שאני חייב להיכנס לתוך הריבוע הזה אחרי הצלצול. אותה כיתה ריקה מתוכן שהמחשבות של הזומבים שיושבים בה מיתרגמים לקולות שנכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה. זה סתם מעמיס על המערכת ועושה כאב ראש. תוסיפו את העובדה שמישהו אחד מלמד משהו אחד שבכלל מישהו אחר רוצה שתלמד ותקבלו מערכת משורטטת ומציקה שמשניאה עצמה בקלות על אנשים כמוני.

אז גרינר סינרי עלה לכיתה יב' לפני פחות משבוע. נו, למה אני לא שומע כפיים? אבל המנהלים אמרו לנו שאנחנו ביב', ושזאת שנה אחרונה, ושעד עכשיו הכנו את העוגה ועכשיו אנחנו כבר מזליפים את הקצפת ושאנחנו הכי גדולים. עכשיו ברצינות- אז אנחנו יב', סו פאקינג וואט? ככל שהימים עוברים, עוברות בי מחשבות זדוניות שהחכמים הם דווקא אלו שהשכילו להבין שאחרי מספר מסויים של שנות עבדות הגיע הזמן לצאת לחירות. אבל זה לא נכון, כי צריך את התעודה הזאת. וככל שהאפסים בה יהיו מעטים יותר, כך האפסים בחשבון הבנק שלכם יהיו לכאורה רבים יותר.

אם הייתם מציעים לי לדלג על השנה הזאת ולצאת עם תעודת בגרות טובה, לא הייתי חושב פעמיים. אני לא רוצה את כל מסיבות הסיום הכביכול מרגשות עד דמעות. אני לא רוצה את כל הטיולים ואת כל ההכנות המציקות לצבא. וזה לא כי אני לא רוצה להתמודד עם פרידות. אני דווקא מאוד רוצה להגיע כבר ליום שבו אראה בפעם האחרונה פרצופים חלולים. אני רק רוצה לעשות את המספרים שלי ולעוף. רחוק.