 כינוי:
בן: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 ארבע אחרי אפס עכשיו.
הפוסט שאתם עומדים לקרוא נכתב ב-1.1, כמובטח. לאות הזדהות עם תושבי מדינות העולם השלישי ועם הפליטים הסודנים המסכנים, שהחיבור היחידי לרשת שהם יזכו לראות זה גבול ישראל-מצריים (וגם זה רק לכמה שניות...), התנתקתי מרצון מהפס הרחב. סתם לא, האינטרנט פשוט נפל ואין לי מושג למה. ראו את עצמכם עכשיו ביום חמישי, ארבע שעות אחרי הזיקוקים של שתים-עשרה, מחוסרי אינטרנט. שיהיה לנו בהצלחה.
עכשיו הרגע. שום קול לא מפר את הדממה השקטה מדי. רק הרוח הקפואה מרעידה את העצים. אפשר ממש לשמוע רחשי פרפרים קופאים באוויר ונופלים לאדמה ונשברים. קיפאון החופש, קיפאון הכל. פצפוצי שעווה מתנגנים מדי פעם מהנר הסגול שעל הרמקול. הוא כבר מזמן אכל לעצמו את השעווה, ועכשיו אפשר להבחין בלהבה רוקדת בתוכו לצלילי הדממה. היין לא טעים היום, גם הגביע לא שווה יותר מדי. המאפרה די מכוערת, והסיגריות שמתחבאות בין ערמות של אפר לא מוסיפים לה יופי. ואולי בעצם זו המהות שלה- להיות מכוערת. אז נעזוב אותה בשקט. ◘
בתוך מנהרה אינסופית במימד משלי, הזמן נספר אחרת. בקצב מסחרר חולפים השניות והשעות והימים של החיים שלי. בתיאום מושלם האופי משליך על הספירה, שפעם קצרה ופעם ארוכה. אז מה היה לי בשלוש מאות שישים וחמישה הימים האחרונים? לא הרבה. לא הרבה בכלל. השנה האחרונה שמה לפניה תמרור ענק של "עצור". הגלגלים קיבלו סחרחורת ולי לא היה מנוס מלעצור ולדרוך במקום. המטרה היתה די פשוטה: לחשוב, להבין ולפעול, אבל לא. לא הרבה מחשבות נשגבות עברו בראשי, שום הבנות חדשות ואפס גדול וכבד של מעשים.
המסקנה העיקרית ביום הראשון של השנה הזו היא תקווה קלושה שהיא לא תהיה כמו זו שהתהוותה לפני ארבע שעות. אבל זה מה שאמרתי לעצמי לפני שנה, וגם בשנה שלפניה, ולפניה. רק המילים היו אחרות. שלוש שנים, פלוס-מינוס. זה הזמן שאני מציית לאותו תמרור. מילא אם היתה זו מתיקות נחת שלפחות הייתה מעניקה לי מעט מנוחה, אבל לא- זו היתה חייבת להיות שנה של דריכה, צעידה במקום, קשקוש בלי מטרה, ומה שווה בקשקוש אם הוא חסר מטרה? אז אני מנסה לא להבטיח לעצמי הפעם, לא ליפול שוב במלכודות הזמן והאכזבה שאני טווה לעצמי שנה אחר שנה. הפעם אני לא אבטיח לעצמי, גם אם הפסקה הזו מלאה בכשלים לוגיים כבר מתחילתה. ◘
מדי פעם בריכת השעווה שבפנים הנר מקצרת את הלהבה, ואז צריך לשפוך חלק ממנה. האור החזק שהנר מפיץ לפתע מכפר על הטרחה ועל העובדה שמשך החיים של הנר מתקצר. ואולי זה הפתרון, לזרוק מעצמי, ולהאיר, ולהתקצר, ולהיכבות תוך ידיעה שהאור שלי אפשר לנפש אחת להבין.
| |
המקום הגבוה.
הצלחתי להגיע לשלב הבא. הגעתי למקום הגבוה. ככה קוראים לו כאן. האוויר פה קצת יותר דליל אבל הרבה יותר נקי. רואים קצת מטושטש, אבל רואים רחוק. ייקח לי זמן להתמצא במרחב החדש הזה. לקח לי יומיים רק כדי להבין איפה אני נמצא, אז מה זו שנה כדי ליהנות ממנו.
קצת יותר מסוכן פה, בגובה. אז נכון שסופות הן דבר נדיר כאן, אבל כשמגיעה לה איזו סופה היא תגיע במלוא עוצמתה. קריר ונעים פה, אבל כשיורד שלג אז הוא מכסה חצי מהגוף שלך. משתק אותך עד שתצא השמש. הקצה של הקצה הוא גם הקצה של החיים שלך. ככה זה בגובה. אתה חייב לשלוט בעצמך. להיות מרוכז. לא לעשות טעויות. לדרוך רק במקומות שאתה בטוח שאתה צריך לדרוך. כאן, במקום הגבוה, לא יעזור לך לרדוף אחרי עקבות של אחרים מתוך אמונה שזו הדרך הבטוחה. כי במקום הגבוה צעדים של אחרים עלולים לגרור את הרגליים שלך אל הסוף של הכל. של החיים שלך ושל הזיכרון שלך. על ההר הכי גבוה אתה צריך לסמוך רק על הצעדים שלך עצמך. לסלול לך את הדרך הכי בטוחה. בטוחה עד כמה שניתן, כמובן. כי פה לא קיימת המילה "בטוח". אתה חייב להשאיר אחריך דם לעיתים כדי להתקדם. להיפצע ולהשאיר שיירים מגופך כדי לעבור. וזו גם השאלה הכי גדולה שאנשים שואלים עצמם במקום הכי גבוה- האם לעקוב אחר הדם שהותירו פורצי-הדרך הקודמים, או לעקוב דווקא אחר סימני-הדרך של אחרים? ובכלל- מה זה הלאה? לאן הולכים מכאן?
| |
על גשם, פרפרים ודברים שרציתי לומר.
(הפוסט הנוכחי מתייחס לנושא החם. פוסט נוסף היום אחרי הצהריים :)
פוסט זה הוא הראשון שנמחק בבלוג. מזל טוב!
היו כאן שלושה שירים שמופיעים בכותרת. חפשו אותם בגוגל :)
| |
האור של שש בבוקר הוא סם מסוכן
משהו מעכשיו.
בשש בבוקר נמאס לו מהלילה
נמאס לו מהכוכבים, מהבדידות.
בשש בבוקר הוא עייף מלכתוב לה
הוא הרגיש באמצע, רצה למות.
האור של שש בבוקר הוא סם מסוכן
סם שגורם לך לשאוף, גבוה
סם שינה
סם הבנה.
באור הלבן של שש בבוקר
כשכולם נושמים את השקוף
יש כאלה שחושבים אחרת
יש כאלה שחושבים הפוך 
| |
 פוסט ראשון. מלכת הקרח, חלק 3.
ומה יותר טוב מלפתוח אותו בשיר?
על מלכת הקרח, עליי, ועל כל המסביב- בעתיד הקרוב.
בינתיים תיהנו (או שלא? ותהיו עדינים, פוסט ראשון).
ומה קורה כשנשבר הקרח?
מה קורה כשמלכת הקרח הופכת לשדה פורח?
מה קורה כשמתחילים גרוע?
מה קורה כשיום בודד הופך לשבוע?
מה קורה אצלך בנשמה?
מוכנה לצאת אל המסע?
מסע שנגמר תוך זמן שנכתב מראש
זמן בלתי מוגבל להבנה
שיסדר לך את הראש
נראה שהנצח הוא לא רק זמן
הפאזל הושלם כבר ממזמן
פאזל בלי חלקים, אחד אבוד מראש
לא הנצח הוא שיסדר לך את הראש 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
