תמיד לקראת הסוף דברים מתחילים להסתדר לי. אולי זה טבוע לי באופי ורק אז אני מבין, אולי זה גורל ואולי זה טבוע בתוך כולנו, אבל דברים תמיד מסתדרים בסוף. השאלה הגדולה היא מתי זה הסוף. אז אומרים שמחר זה יום הדין. היום שכולנו נטבע במים, נשרף, נימס, נרקב באדמה, נעלה לשמיים או נהפוך לכל מצב צבירה אחר שאופי חלש מאמין בו. אני לא באמת מאמין שזה אכן יקרה, וגם אם כן, זה יקרה רק בעוד כמה ימים (מחר מאיצים את החלקיקים החמודים בכיוון אחד, ובעוד מספר ימים מתחיל הדבר האמיתי). בכל אופן, די מצחיק להשתעשע במחשבות על סוף העולם. אין לי מושג למה אנשים באמת נלחצים מהניסוי המוזר הזה, נראה לי שזה די מגוחך לסרב או להתכחש להרפתקאה קיומית שכזו (אקזיסטנציאליסטית-סוריאליסטית משהו. והמבינה תבין ).

ב-48 השעות האחרונות טיפסתי לי בזהירות במעלה השלב האחרון של סולם ההתמודדויות עם אובדן. אובדן החופש למי ששואל. כן, אני עדיין תקוע עמוק בבוץ המסריח של האחד בספטמבר (וכבר אי אפשר אפילו לכבות בו את הסיגריות). אבל לאט לאט דברים מתחילים להסתדר, בכל מובן אפשרי. זה שהם מסתדרים ומיתָקנים לא באמת אומר שהם יעבדו מתישהו, אבל נחמד לחיות בעולם הפנטזיות ולהאמין שהם כן.  

אני לא יודע אם שמתם לב, אבל אני במאמצים לחזור למתכונת הפוסטים של התקופה הישנה של הבלוג. פוסטים פנומנליים על דברים שהם בכלל לא דברים. אז מה עוד קורה איתי? הצבא משגע, המוזה בביוב, השיער מקוצץ, הפסקול לא החלטי, הסיגריות חלשות, חזרו השידורים בארה"ב, אזרחות זה בולשיט ואני צריך חופש.

נ.ב. אם זה באמת יגמר בימים הקרובים, המכתב הלא-מקורי בתוך העכבר. המכתב המקורי הפך לאפר, נספג באדמה של מקום סמלי ומי שצריך לדעת יודע. אוהב אתכם ושונא אתכם. צ'או.

זהו, חזרתי לעצמי ואני מתכנן לכבוש את העולם. אני יודע שההרגשה הזו תתנדף לה בעוד פחות משעה, אבל אני באמת מתכנן לכבוש את העולם. איך אמר האואזיז? "אני הולך להתחיל מהפכה מהמיטה שלי". אז קודם כל אני ארים מעט את השמיכה, אוציא את כף רגלי החוצה וארגיש את מצב העניינים בעולם דרך החיישנים המתקדמים שיש לי בבוהן השמאלית. אחר כך אפקח את העיניים וארד מהמיטה. כל השאר זה כבר שטויות.

אני רק רוצה לעדכן שחזר לי החשק להכל. התחלתי ללמוד נהיגה (הפעם זה באמת קרה) וחזרה לי ההרגשה המוכרת של הלבד-עם-כולם (צפו לפוסט הסבר) של החופש שעבר שכ"כ השתוקקתי אליה. המוזיקה מעולם לא נשמעה טוב יותר, הקיץ מעולם לא היה קר יותר, הסיגריות מעולם לא היו מספקות יותר, הציפורים המצייצות לעולם לא צייצו בצורה מציקה יותר, הנרקיסים מעולם לא נראו יפה יותר והאוגרים רצים מהר מתמיד על גלגל-הריצה החורק שלהם.

לפעמים נדמה לי שהעולם מתפרק ומשתגע. עולם מעורער נפשית. רק דבר אחד עדיין נשאר משעמם, לוח השנה. בלי לשים לב עבר חצי חופש. קשה מאוד לא להתמכר להרגשה של חופשיות, ואני חייב להודות- אני גרינר סינרי וגם אני מכור. אני לא יודע איך אני אמור להיגמל אבל השנה זה יהיה קשה מתמיד. כל כך לא בא לי על לשבת בכיתה ולהרגיש בסין רק בגלל חפירות השכל של מורה מסוימת. אני בכלל לא אוהב את סין. גם לא בא לי לכתוב על זה. זה רק יבאס לכולנו את הדקות המעטות שנשארו לנו להיות עצמנו.

כמה דברים:

• חודש חדש והעמוד הראשי בבלוג ערירי. באסה (כן, עמוד ראשי. גרינר סינרי אימפריה!).
• מסתבר ששגרה יכולה להיות מאוד נחמדה אם זו שגרה שבועית. לנסוע לחוסן באפס אפס אפס אפס, לשבת על גג העולם עד הבוקר, לקנות בשש שוקו וקוראסון ולחזור הביתה בשבע הפך כבר מזמן לדבר שבשגרה.
• יום חמישי נועם פנחסוב בת"א.
• הבלוג מתקרב לשנה שלו. לא להאמין כמה קרה מאז! (כלום בעצם, אבל כולם כותבים את זה). בכל מקרה, אם יהיה לי זמן צפו למשהו מיוחד. מהפכה כבר אמרנו?

סתם, לא.

"חנוכה , חנוכה , חג יפה כל כך

, אור חביב מסביב , גיל לילד רך

. חנוכה , חנוכה , סביבון סוב סוב,

 סוב נא, סוב. סוב נא, סוב,

 מה נעים מה טוב..."

איך אפשר שלא להיות קיטשי כששירים מהסוג הזה מושרים כל העת ומפזרים אופטימיות מתפרצת? תוסיפו את הנרות הרומנטיים והריחניים, את המשפחה המצומצמת, את דמי החנוכה הנחמדים ואת כל האוכל המגניב, ותקבלו חג כמעט מושלם. אתמול אמרתי ליהודה שחנוכה הוא החג היחידי שיש לו ניחוח בינלאומי, הוא צחק. אני עדיין דבק בעמדתי- אין מה להגיד, הפעם מויישלה ושאר החברים הדתיים שלו שיחקו אותה והצליחו להרים מעפר בית המקדש חג נוצץ ומלא גלאמ. כבר מהגן חנוכה נחקק אצלי בזיכרון כחג נחמד ביותר, כשסביבון גדול מלא ממתקים נתלה על התקרה ורק חיכה לרגע שיוכל להפיל עלינו הילדים את ההפתעות. חג תמים ביותר, ועדיף שכך יישאר.

ומחורבן בית המקדש לחורבנות עתידיים אחרים. בתקופה האחרונה אנו מתוודעים לאפשרות שתהיה רעידת אדמה גדולה ורצינית בארצנו הקטנטונת. השבר הסורי-אפריקני מעלה לכולם את הסעיף, ואחר כך מתפלאים שיש גזענות  (סתם, אני צוחק). אני לא יודע מה איתכם, אבל אני ממש חפץ באיזו רעידת אדמה רצינית שתמוטט בניינים חלשים, תקרע עמודי חשמל וטלפון ותפוצץ צינורות מים. אולי אני נשמע אגואיסט מניאק כרגע, אבל באמת שבא לי משהו כמו בסרטים. משהו שיגרום לאנשים להבין שהם חיים, ושעדיף לנצל כל רגע כי מחר אפשר כבר לא להיות. בכל אופן, אני מצפה למאדר ארת' בחדר, נראה מתי היא תגיע..

מי שכנראה לא יגיע בחיים, הוא המעיל שאני צריך לקנות. עם תקציב שהולם את הניחוח הבינלאומי של חנוכה הלכתי עם אימי ואחי היקרים מפז (סתם נו, רק אימי יקרה) לקריון כדי לחפש מעיל ועוד כמה דברים. בסופו של דבר חזרתי רק עם 'כמה דברים' ובלי מעיל, לאחר שהמעיל הנורמאלי היחיד היה של חברנו טומי הילפיגר (המוכר לאמא שלי: "יש לי מעיל מאמם של טומי!" אמא שלי: "הילפיגר? וכמה הוא עולה?" הוא: "1259 [בדיוק!], תראי איזה הורס הוא! אני יכול לעשות לכם הנחה של 200 שקלים" בפעם הראשונה אמרתי לאמא שלי "עזבי.". אפילו לי יש גבול מסויים...). אבל אל תדאגו לי, בימים הקרובים אהיה בת"א עם סאפשיין ויהודה לסירוגין, כך שאין מצב שאטייל ברחובות הצפון נטול מעיל .

אני חייב לציין שכאשר שמעתי ביום ראשון על האפשרות שנחזור ללימודים ביום שני, נחרדתי למשמע אזניי. פתאום אישוניי קטנו ולא ראיתי עוד. מחסום תנועה נבנה בפי, ונאלמתי למספר רגעים ספורים. כל זה לא באמת קרה אבל אתם מבינים שאלה היו שעות מאוד מעצבנות. מתלבט אם ללכת לשיעור תקשורת כיוונתי את השעון המעורר בפלאפון (שבינתיים שבק חיים) לשעה שבע לאור יום. בינתיים השעות עברו ועברו, ובין סדרה אחת לשניה, ובין תה תותים ללואיזה, דיברתי עם מכריי היקרים במסנג'ר, כשלפתע שמתי לב שהשעה שש לאור יום! מתלבט אם ללכת או לא, ירדתי להכין לי ארוחת בוקר מוקדמת וחזרתי לחדרי בדיוק כמה שניות לפני שהפלאפון התחיל להשמיע קולות של פיט דוהארטי. הקולות של הג'אנקי רק הלכו והתחזקו, ואני הבנתי שזוהי שעתי היפה; הוצאתי לפלאפון את הסוללה והלכתי לישון.

כמה דברים:

• רופוס וואינרייט מכירים? בכל מקרה, אתם חייבים לשמוע את זה. לא חדש לי אבל היום הייתי בסיטואציה שתאמה במדויק לשיר, שהתנגן לי באייפוד (Rufus Wainwright - Tulsa). מצטער על הגרסא, זה הווידאו הכי טוב שמצאתי :/
• עם או בלי קשר למפגש ישראבלוג, ביום ראשון הקרוב אהיה בת"א עם יהודה. מי שקבוע בבלוג ורוצה לדבר איתי לפני, שישאיר בתגובות את המסנ'.
• במידה ועוד לא שמתם לב, התווספה ברשימות רשימה של כל הפוסטים שהתפרסמו בבלוג, על פי סדר כרונולוגי. אם פספסתם, או שזה הלך לכם לאיבוד, עכשיו תוכלו למצוא פוסטים ביתר קלות.
• דצמבר זה אחד החודשים השווים (אחרי ינואר), נצלו כל שניה ממנו!
• בברכת חג אורים שמח ומבדח, גרינר סינרי .

הסיבה שלא עדכנתי כבר כמה ימים קשורה בין היתר להפרעת הכתיבה שלי שחלקכם מכירים, ולמוזה שמתה. אני לא ממש תומך בשבעה על מי שמת, אבל זה בערך מה שעשיתי לה. בימים האחרונים מצאתי עצמי מסתובב עם טייטל "מוזה מתה", מנסה להסביר לכל עובר אורח שפשוט אין לי מה להגיד על מה שאמר. לפעמים הייתי רוצה שיחברו לי למוח אלקטרודה שתכתוב ותסגנן את המחשבות שלי, ושידפיסו את זה ויביאו לי לקרוא ואני אעריץ את מי שכתב את הדברים היפים הללו.

אני חושב שמצאתי איזו מוזה אחת. מצאתי אותה במיטה לפני שינה של תשע שעות ובהתחלה בכלל חשבתי שהיא נחש. אומרים שנחשים בחלום זה טוב, והחיים שלי הם סוג של חלום. אולי לא מהסוג הטוב, אבל בהחלט אי אפשר להגדיר אותם מציאות. בכל מקרה, היא לא הכי חזקה, המוזה. היא די קטנה, וגם לא ממש שמתי לב איזה צבע יש לה, אבל יש לה מבט שאי אפשר לעמוד בפניו. לפיכך החלטתי שאני אגדל ואטפח אותה, והיא תהפוך בסופו של דבר למוזה חזקה ביותר..

היום בבוקר (בשלוש לפנות בוקר ליתר דיוק) ראיתי סרט, 'תחת שמש טוסקנה'. קראתי פעם את הספר אבל הסרט די שונה. באופן יוצא דופן האופטימיות של הגיבורה לא עצבנה אותי הפעם, להיפך. את הדברים שגרמו לי לחשוב ולהתחבר לסרט ולגיבורה, אמרה דווקא מוכרת הבתים הסקסית והשרוטה נפשית. אולי סוד האופטימיות כפי שהצטייר בסרט הוא שמירה על תום הילדות, אפשר לבחור בדרך של בניית מסילת רכבת עוד לפני שבכלל עוברת רכבת, ואפשר ללכת לישון על הדשא ולתת לחיפושיות למצוא אותך, במקום לחפש אותן ללא הצלחה. לרגע חשבתי שאוכל להיות אופטימי, אבל זה מצליח רק כל עוד לא יודעים מה זה אופטימי.

מה שבטוח, למוזה החדשה שלי אתן את האפשרות לבחור. אם היא תהיה קצת אופטימית, טיפשה וילדותית (ובעצם זה אותו הדבר), אסכים לה, ואם תראו איזה סמייל פה ושם, תדעו מה הסיבה..

כמה דברים:

• בחיי שהמילה מוזה כבר מתחילה לעצבן אותי. צריך למצוא לה שם.
• התחלתי להזיז את עצמי. התחלתי ללמוד לתיאוריה, סגרתי בערך על מורה נהיגה והתחלתי לעבוד.
• בעת שהתחלתי לעבוד גיליתי עוד הפרעה. בכל פעם שאני משיג את מה שאני חולם עליו, אני מאבד מעצמי עוד חלק.
• חשבתי על משהו; אומרים ששני קווים מקבילים לא ייפגשו לעולם. מה אם אחד מהם הופך להיות עקום?
• שוב, התגובות נותנות מוטיבציה. תודה J
  
• /עריכה/ מחר בבוקר אני בהפגנה בראש הנקרה. למי שיהיה שם, אני במסנג'ר (ברשימות).