מערכת מסודרת של דקות וצלצולים. אנשים מעצבנים, מקומות צפופים, אווירה מתוסבכת, כמה אפשר? מתחיל להימאס עליי הקטע שאני חייב להיכנס לתוך הריבוע הזה אחרי הצלצול. אותה כיתה ריקה מתוכן שהמחשבות של הזומבים שיושבים בה מיתרגמים לקולות שנכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה. זה סתם מעמיס על המערכת ועושה כאב ראש. תוסיפו את העובדה שמישהו אחד מלמד משהו אחד שבכלל מישהו אחר רוצה שתלמד ותקבלו מערכת משורטטת ומציקה שמשניאה עצמה בקלות על אנשים כמוני.

אז גרינר סינרי עלה לכיתה יב' לפני פחות משבוע. נו, למה אני לא שומע כפיים? אבל המנהלים אמרו לנו שאנחנו ביב', ושזאת שנה אחרונה, ושעד עכשיו הכנו את העוגה ועכשיו אנחנו כבר מזליפים את הקצפת ושאנחנו הכי גדולים. עכשיו ברצינות- אז אנחנו יב', סו פאקינג וואט? ככל שהימים עוברים, עוברות בי מחשבות זדוניות שהחכמים הם דווקא אלו שהשכילו להבין שאחרי מספר מסויים של שנות עבדות הגיע הזמן לצאת לחירות. אבל זה לא נכון, כי צריך את התעודה הזאת. וככל שהאפסים בה יהיו מעטים יותר, כך האפסים בחשבון הבנק שלכם יהיו לכאורה רבים יותר.

אם הייתם מציעים לי לדלג על השנה הזאת ולצאת עם תעודת בגרות טובה, לא הייתי חושב פעמיים. אני לא רוצה את כל מסיבות הסיום הכביכול מרגשות עד דמעות. אני לא רוצה את כל הטיולים ואת כל ההכנות המציקות לצבא. וזה לא כי אני לא רוצה להתמודד עם פרידות. אני דווקא מאוד רוצה להגיע כבר ליום שבו אראה בפעם האחרונה פרצופים חלולים. אני רק רוצה לעשות את המספרים שלי ולעוף. רחוק.

זהו, חזרתי לעצמי ואני מתכנן לכבוש את העולם. אני יודע שההרגשה הזו תתנדף לה בעוד פחות משעה, אבל אני באמת מתכנן לכבוש את העולם. איך אמר האואזיז? "אני הולך להתחיל מהפכה מהמיטה שלי". אז קודם כל אני ארים מעט את השמיכה, אוציא את כף רגלי החוצה וארגיש את מצב העניינים בעולם דרך החיישנים המתקדמים שיש לי בבוהן השמאלית. אחר כך אפקח את העיניים וארד מהמיטה. כל השאר זה כבר שטויות.

אני רק רוצה לעדכן שחזר לי החשק להכל. התחלתי ללמוד נהיגה (הפעם זה באמת קרה) וחזרה לי ההרגשה המוכרת של הלבד-עם-כולם (צפו לפוסט הסבר) של החופש שעבר שכ"כ השתוקקתי אליה. המוזיקה מעולם לא נשמעה טוב יותר, הקיץ מעולם לא היה קר יותר, הסיגריות מעולם לא היו מספקות יותר, הציפורים המצייצות לעולם לא צייצו בצורה מציקה יותר, הנרקיסים מעולם לא נראו יפה יותר והאוגרים רצים מהר מתמיד על גלגל-הריצה החורק שלהם.

לפעמים נדמה לי שהעולם מתפרק ומשתגע. עולם מעורער נפשית. רק דבר אחד עדיין נשאר משעמם, לוח השנה. בלי לשים לב עבר חצי חופש. קשה מאוד לא להתמכר להרגשה של חופשיות, ואני חייב להודות- אני גרינר סינרי וגם אני מכור. אני לא יודע איך אני אמור להיגמל אבל השנה זה יהיה קשה מתמיד. כל כך לא בא לי על לשבת בכיתה ולהרגיש בסין רק בגלל חפירות השכל של מורה מסוימת. אני בכלל לא אוהב את סין. גם לא בא לי לכתוב על זה. זה רק יבאס לכולנו את הדקות המעטות שנשארו לנו להיות עצמנו.

כמה דברים:

• חודש חדש והעמוד הראשי בבלוג ערירי. באסה (כן, עמוד ראשי. גרינר סינרי אימפריה!).
• מסתבר ששגרה יכולה להיות מאוד נחמדה אם זו שגרה שבועית. לנסוע לחוסן באפס אפס אפס אפס, לשבת על גג העולם עד הבוקר, לקנות בשש שוקו וקוראסון ולחזור הביתה בשבע הפך כבר מזמן לדבר שבשגרה.
• יום חמישי נועם פנחסוב בת"א.
• הבלוג מתקרב לשנה שלו. לא להאמין כמה קרה מאז! (כלום בעצם, אבל כולם כותבים את זה). בכל מקרה, אם יהיה לי זמן צפו למשהו מיוחד. מהפכה כבר אמרנו?

בצער רב וביגון קודר אני מודיע בזאת על הסתלקותה הפתאומית של חברתי הנאמנה, מוזה (ז"ל).

חיפשתי אותה בכל מקום- בעיר ובכפר ומתחת למיטה ובתוך המגירות. חיפשתי אותה על הקירות בציורים ובין מילים וכתבים. חיפשתי אותה בכוכבים, במזמורים, בריחות ובדמים. היא היתה איתי ברגעים הטובים והרעים, היחידה שלא נטשה. כעת לא יהיה מי שיהווה לי מודל, אפילו נמסיס החליטה שהיא לא מספקת לי יותר רעיונות.

איך לא ראיתי את הסימנים לגסיסתה? הרי כבר חודש שהיא לא אכלה המסכנה. מישהו גנב לה את הריגושים מהצלחת. איך היא היתה יכולה בכלל להתקיים בלי לקפוץ מגבהים חדשים?

לפיכך אין לי ברירה אלא לחפש מוזה חדשה, טובה יותר. למרות שאחת חדשה זה עניין די בהול, לא אסתפק בכל מוזה שתידפק על עורי ותנסה להיכנס אליי. הפעם יהיו סינונים קפדניים, לא עוד מוזה פחדנית וחלשה אלא אחת שתחזיק הרבה זמן. אמנם הם יידרשו הרבה משאבים, גופניים ונפשיים כאחד, אבל אני מתאר לעצמי שבסוף זה ישתלם.

כמה דברים:

• לאחר הפוסט הקודם, הגעתי להחלטה- אני לא אתאמץ אפילו ככה  להעלות במשקל בשביל הצבא. אשמור את שתי האפשרויות פתוחות בפניי, וזה כל מה שאוכל לומר בנדון.

• הייתי אתמול בבית וואלה. היה נחמד ביותר. בהצלחה! (אגב, שמתם לב לתגובות הווידאו החדשות? תודו שזה שוס. זה רק עניין של זמן עד שאנשים יוציאו את התחפושות מהארון..)
• האוהדים של בית"ר עשו קצת בלאגן בדקת הדומיה לזכרו של רבין. כבר כתבתי בעבר שאני רחוק שנות אור מהמחנה הימני, ואני לא מצדיק חלילה את התנהגות האוהדים, אבל דקת דומיה במגרש כדורגל זה כמו לבקש מחתול לשמור על השמנת (או שאר דימויים בנאליים). כבר אמרתי שכדורגל זה דפוק?
• עוד לא התחלתי שום עבודה לימודית לחופשה. אנחנו בכל מקרה נחזיר את הימים האלה מתישהו, כך שזה אמור להיות חופש אמיתי ולא איזו שביתונת. את ספרות אתחיל כנראה בשבוע הבא ואת תנ"ך אשאיר ברשותכם על השרת 

לפני חודשיים וחמישה ימים בדיוק פתחתי את הבלוג. בינתיים הוא מתקדם בדיוק כמו שציפיתי (אולי קצת פחות). בהתחלה אף אחד עוד לא באמת ידע על קיומו. כתבתי מהלב ומהראש, ושום דבר לא עצר אותי. דווקא בימים שההפרעות מסוג אחד תפסו תפקיד נכבד בחיי, הכתיבה היתה רהוטה ונקייה מהפרעות מסוג אחר.

אם תשימו לב תגלו שהחל מהפוסט הראשון בחודש הנוכחי העניינים החלו להידרדר. מוזר שאנשים אוהבים את זה (ועל כך יעיד המונה שקפץ בחודש האחרון בכמה דרגות), במיוחד בשל העובדה שהפוסטים האחרונים היו הטקסטים הגרועים שכתבתי בחיי. וכתבתי.

בזמן האחרון התחלתי להסתדר נפשית, אבל כמו הרבה דברים בחיים זה בא על חשבון דברים אחרים. החיים שלי מתפרקים לי מול העיניים. כל מה שאהבתי, כל הדברים שעזרו לי לשמור על שפיות ברגעים מסויימים פשוט נדחקו הצידה. איבדתי לפרקים את היכולת להבין את עצמי, ורציתי למות. יש לי הרגשה שרק אם אני אהרוס עצמי בכוח החיים שלי ייהרסו בחזרה ובעצם יהיו טובים יותר. הנפילות האלו די חסרות בֵמקום שהכל בסדר.

מה שאני הולך לכתוב כרגע יכול לפגוע בחלק מכם, אבל אל לכם להיפגע, זה לא אתם, זה האני שהייתם צריכים להכיר מההתחלה. כל ההקדמה בפסקה הראשונה מרמזת שזו לא אותה כתיבה. הקשר הזה בין בינינו, אני ואתם, הקוראים, יכול היה להיות מצוין, אם הוא לא היה סתמי. קשר סתמי הוא לא באמת קשר, הוא סתם שני חוטים לא קשורים.

אם נלך לפי הספרים, הגבוליות מטופלת ביתר הצלחה בחודשים האחרונים. אם נלך לפי הספר שלי, המקום הגבוה יגרום לי להישבר. תבינו, מה שמסוכן בגבוליות הזו זו העובדה שהרבה יותר מסוכן להיות בהיי על ההר הכי גבוה וליפול ממנו, מאשר להיות בן אדם "רגיל", לטפס על גבעה קטנה ולהיפצע. אני, בניגוד לזה הרגיל, יכול למות, לא רק להיפצע. אני לא רוצה להיות רגיל 

אני רוצה לחזור בזמן.

לפני שנתיים הכל היה הרבה יותר טוב. הכל היה תמים, טהור. האלכוהול היה כיף- כזה שעושה טוב, לא להקיא. הסיגריות היו מרגיעות, היום הן סתם מסרטנות.

לפני שנתיים החורף היה אמיתי- תמים וקר, כמו שאני אוהב. עם בגדים ארוכים ויפים שעוד לא הספיקו להתמתג, עם הקפאין שעוד יכולתי לשתות, עם המוסיקה החדשה ועם הלבד, הרבה לבד.

אני לא רוצה להישאר בהווה.

אני שונא את העכשיו הזה. אני מסוגל לשבור את הזמן אם רק היתה לי האופציה. העכשיו המגעיל הזה משעמם אותי. הוא מחליא אותי בכל המובנים. אין בו שום דבר תמים- הכל כבר נעשה בעבר. אין בו שום כיף. אין בו לבד, אין בו ספייס ואין בו חופש. גם החופשות השונות שקוראים להם "חופש" לוחצות ודוחקות מכל הכיוונים.

אני רוצה להיות בעתיד.

אולי זו סתם עצלנות, אבל אני רוצה להיות בעתיד. בעתיד שאני חולם עליו, בעתיד שכבר מפורט לפרטי פרטים. אני רוצה להיות בו בלי לעבור את השלב הזה של ההתהוות. בלי לבנות אותו. אני פאקינג נועדתי לעתיד שלי. הוא נבנה במיוחד בשבילי!!

אני רוצה שקט. אז תגידו לעולם שישתוק כבר.

אני חייב לבד, ודחוף. אני חייב את הספייס שלי ולא אני פשוט אשתגע לאיטי. אני אפתח הפרעות ואני מרגיש את זה. אני יודע שזה לא יפה להגיד את זה, אבל כל מי שיש לו ביקורת כלפיי, שיזדיין בשקט. לפחות בימים הקרובים. שיסתום את הפה שלו, כי אני לא אהיה אחראי לתגובה שלי. כל מי שיש לו טענות כלפי ההתנהגות שלי בימים האחרונים, יכול לקפוץ לי. כל מי שמתקשר אליי כדי ללקק לי את הרגליים במסווה של להודיע לי על אירועים שאולי מישהו באמת צריך להודיע עליהם, יכול ללכת להזדיין גם כן. כל מי ששופט את ההחלטות שלי, את הרצונות שלי, את הביטולים שלי, את המילים שלי, או את החיים שלי- יכול ללכת לחפש את החברים התקועים שלו בסיבוב. מה שבטוח הוא שאני כבר עקפתי אותם מזמן