תמיד לקראת הסוף דברים מתחילים להסתדר לי. אולי זה טבוע לי באופי ורק אז אני מבין, אולי זה גורל ואולי זה טבוע בתוך כולנו, אבל דברים תמיד מסתדרים בסוף. השאלה הגדולה היא מתי זה הסוף. אז אומרים שמחר זה יום הדין. היום שכולנו נטבע במים, נשרף, נימס, נרקב באדמה, נעלה לשמיים או נהפוך לכל מצב צבירה אחר שאופי חלש מאמין בו. אני לא באמת מאמין שזה אכן יקרה, וגם אם כן, זה יקרה רק בעוד כמה ימים (מחר מאיצים את החלקיקים החמודים בכיוון אחד, ובעוד מספר ימים מתחיל הדבר האמיתי). בכל אופן, די מצחיק להשתעשע במחשבות על סוף העולם. אין לי מושג למה אנשים באמת נלחצים מהניסוי המוזר הזה, נראה לי שזה די מגוחך לסרב או להתכחש להרפתקאה קיומית שכזו (אקזיסטנציאליסטית-סוריאליסטית משהו. והמבינה תבין ).

ב-48 השעות האחרונות טיפסתי לי בזהירות במעלה השלב האחרון של סולם ההתמודדויות עם אובדן. אובדן החופש למי ששואל. כן, אני עדיין תקוע עמוק בבוץ המסריח של האחד בספטמבר (וכבר אי אפשר אפילו לכבות בו את הסיגריות). אבל לאט לאט דברים מתחילים להסתדר, בכל מובן אפשרי. זה שהם מסתדרים ומיתָקנים לא באמת אומר שהם יעבדו מתישהו, אבל נחמד לחיות בעולם הפנטזיות ולהאמין שהם כן.  

אני לא יודע אם שמתם לב, אבל אני במאמצים לחזור למתכונת הפוסטים של התקופה הישנה של הבלוג. פוסטים פנומנליים על דברים שהם בכלל לא דברים. אז מה עוד קורה איתי? הצבא משגע, המוזה בביוב, השיער מקוצץ, הפסקול לא החלטי, הסיגריות חלשות, חזרו השידורים בארה"ב, אזרחות זה בולשיט ואני צריך חופש.

נ.ב. אם זה באמת יגמר בימים הקרובים, המכתב הלא-מקורי בתוך העכבר. המכתב המקורי הפך לאפר, נספג באדמה של מקום סמלי ומי שצריך לדעת יודע. אוהב אתכם ושונא אתכם. צ'או.

מערכת מסודרת של דקות וצלצולים. אנשים מעצבנים, מקומות צפופים, אווירה מתוסבכת, כמה אפשר? מתחיל להימאס עליי הקטע שאני חייב להיכנס לתוך הריבוע הזה אחרי הצלצול. אותה כיתה ריקה מתוכן שהמחשבות של הזומבים שיושבים בה מיתרגמים לקולות שנכנסים מאוזן אחת ויוצאים מהשנייה. זה סתם מעמיס על המערכת ועושה כאב ראש. תוסיפו את העובדה שמישהו אחד מלמד משהו אחד שבכלל מישהו אחר רוצה שתלמד ותקבלו מערכת משורטטת ומציקה שמשניאה עצמה בקלות על אנשים כמוני.

אז גרינר סינרי עלה לכיתה יב' לפני פחות משבוע. נו, למה אני לא שומע כפיים? אבל המנהלים אמרו לנו שאנחנו ביב', ושזאת שנה אחרונה, ושעד עכשיו הכנו את העוגה ועכשיו אנחנו כבר מזליפים את הקצפת ושאנחנו הכי גדולים. עכשיו ברצינות- אז אנחנו יב', סו פאקינג וואט? ככל שהימים עוברים, עוברות בי מחשבות זדוניות שהחכמים הם דווקא אלו שהשכילו להבין שאחרי מספר מסויים של שנות עבדות הגיע הזמן לצאת לחירות. אבל זה לא נכון, כי צריך את התעודה הזאת. וככל שהאפסים בה יהיו מעטים יותר, כך האפסים בחשבון הבנק שלכם יהיו לכאורה רבים יותר.

אם הייתם מציעים לי לדלג על השנה הזאת ולצאת עם תעודת בגרות טובה, לא הייתי חושב פעמיים. אני לא רוצה את כל מסיבות הסיום הכביכול מרגשות עד דמעות. אני לא רוצה את כל הטיולים ואת כל ההכנות המציקות לצבא. וזה לא כי אני לא רוצה להתמודד עם פרידות. אני דווקא מאוד רוצה להגיע כבר ליום שבו אראה בפעם האחרונה פרצופים חלולים. אני רק רוצה לעשות את המספרים שלי ולעוף. רחוק.

דבר מוזר הוא שאת רוב הפוסטים אני כותב כשאני על סף שינה. הפעם אני כבר 30+ שעות ללא שינה, אז תתחשבו.. היום האכזרי עבר בצורה די כבדה, לא כמו שציפיתי. האוטובוס של המועצה שלוקח אותנו לבי"ס הגיע בתשע וכמה דקות, ובתשע וחצי כבר מצאתי את עצמי יושב ליד חןחן ומקשיב למנהלת הלא מדייקת שלנו, שחושבת שהמורים הקריבו בשביתה יותר. אין לה מושג כמה שהיא טועה: התלמידים שילמו מחיר יקר של פגיעה מובהקת בלימודים ובתעודת הבגרות, פגיעה בחיי החברה שלאחר השביתה, פגיעה בשילוש הקדוש, שהוא חמישי-שישי-שבת ופגיעה במחזור השינה, דבר שגורם לסכרת! (סתם, זו כבר לא אשמתם ). המורים מצדם שילמו את המחיר היקר מכל: הם שילמו...כלום. בעצם, שילמו להם. שילמו להם חודשיים על כך שישבו בבית וישנו. יכול להיות שאני לא אובייקטיבי, אבל איך אפשר להיות אובייקטיבי כשמסתכלים על מה שמציע בית הספר, וזו העסקה: בית הספר לא יוותר לתלמידים על שום חוק, יקיים לימודים עד שש בערב וכן לימודים בימי שישי, וגם לא יפחית בלחץ המבחנים או המחויבויות השונות. אנדרלמוסיה זו מילה קטנה כשמנסים להבין מה ייתנו לימודים מאוחרים. בואו נעשה חישוב קטן: אנחנו אמורים לקום בבוקר, ללכת לבית הספר, וללמוד עד 6 בערב כ-10 שיעורים. אחר כך להגיע הביתה, ללמוד למבחן כלשהו שיתקיים לאחר יומיים, להכין שיעורים, עבודות להגשה וכו', וה"כו'" הזה הוא גם כן לא מעט. תוסיפו לכך את העובדה שאין לך זמן להתאוורר קצת, ותקבלו מתכון מושלם לאלפי תלמידים שיפרשו מהלימודים או ייצאו ללא תעודת בגרות, ולמאות אלפי תלמידים שהציון שלהם ייפגע באופן משמעותי. למרות כל ההתבכיינות המוצדקת הזו, אני לא יכול לשפוט את ההחלטה, בייחוד בשל העובדה הפשוטה שאין לי רעיון טוב יותר. עדיין. רק שלא ייצפו למאיות ממישהו.

כמה דברים טובים שיצאו מהיום הזה:

• פגשתי את האנשים שאני מדבר איתם יום יום במסנג'ר עד השעות הקטנות.. ד"ש.
• הבנתי שאני עייף, ומפסיק כאן להמשיך לכתוב את הפוסט. זה לא דבר טוב אמנם, אבל אני כ"כ הולך לישון עכשיו, שזה דבר טוב מאוד.. אולי אערוך את הפוסט מאוחר יותר, עד אז- לילה טוב .

עמוד הסטטיסטיקות מעולם לא נראה עצוב יותר. כאילו מתנקם בי על שלא דרכתי על אדמת עזריאלי אתמול ועל כך ש..איך נקרא לזה? העדפתי לא להיכנס לבלוג על מנת לא ליפול ברשת. כאילו זו אשמתי שאני באמצע תהליך בניית אתר (עם פוטנציאל רווחי די גבוה אני חייב לציין)... אבל זו אינה הסיבה היחידה שהסינרי שלכם והנוף שלי שחורים- בימים האחרונים נפלו לי הרבה אבנים על הראש, ועכשיו הוא ממש כואב (האבנים מטאפוריות, הכאב ראש לא). יכול להיות שהיעדר השינה הוא מרכיב די מרכזי בכאב ראש שלי. מישהו צריך להבהיר להורים שזה שהם מעירים אותי באחד עשרה בבוקר, לא אומר שישנתי 11 שעות! מי אמר שלא הלכתי לישון בשמונה? כמובן שיש עוד המוני סיבות שבגללן אני לא אסרב לווליום כרגע, אבל נשאיר אותן בראש שלי. יחד עם הכאב.

ומרעה לרעה, לכולנו נכנסה לאוזן ימין הידיעה שחוזרים ללמוד לאחר החופשה (שהיא אמיתית הפעם, לשם שינוי). אצל רוב האנשים ה'תקינים' הידיעה הזו חלפה במוח במהירות, זרקה לו כמה מילים ויצאה בזריזות מאוזן שמאל. רק אצל אלה עם הראש הסתום, הידיעה המסכנה לא הצליחה לצאת ונשארה תקועה במוחם לנצח. נראה לי שמשהו קרה לרן ארז. כנראה שהחתולה שלו מתה או משהו, אחרת איך תסבירו את העובדה שמורה הספורט היחידי ששמחתי לראות על גבי העיתון (כי זה תמיד קשור לשביתה) הפך לאחד פחדן שמפחד להגיש בג"צים ולהתעמת עם יולי-תולי-חתלתולי. מפו-פייטר הוא הפך לפוייה פייטר, ואני עוד חשבתי שאולי בכל זאת הוא יקבל איזו שורה במחברת היסטוריה של הילדים שלי. נראה שהסיכוי הכי גבוה שהר געש יתפרץ, כמו שהבטיח ארז בכיכר, יהיה ברעידת האדמה הבאה. מאז אותה הפגנת ענק העניינים רק הולכים ומידרדרים, בדיוק כמו הכוחות של המורים. לחזור ללמד עם צווים זה לא פתרון אמיתי, זו השפלה יחד עם יריקה בפרצוף, ואני הכי מתנגד. אצלנו בבית הספר מסתמן שהמורים יפרו, כמו בוודאי וועדי-מורים נוספים, את השביתה. בגדול זה נראה המהלך הנכון והמתבקש, אבל אם הם אכן יפעלו לפי הרגש, ולא לפי השכל, לא תהייה להם יכולת ולא תהייה להם הזכות להתמודד מול תלמידים שישברו את חוקי בית הספר. מבחינתי למורה שמסלק אותי ביום הראשון ללימודים בגלל שלא הגעתי עם חולצת בי"ס, אין את הזכות המוסרית להפר צווי מניעה.

ובתוך כך- בטיימינג מדוייק להפליא הפלאפון שלי החליט שלא בא לו לסרטן לי את האונה השמאלית, והפסיק לפעול בדיוק יום לפני שגילו סופית שפלאפונים מסרטנים. אני לא ממש מתרגש מזה, במיוחד בשל העובדה שבזמן שאני כותב את השורות הללו, כל מיני דברים שונים משריצים סרטנים לאוויר העולם שמסביבי: האינטרנט האלחוטי, המסכים השונים, אוויר המזגן, הטלוויזיה ועוד איזה קו מתח גבוה שאבא שלי מתעקש לשכנע אותי שהוא דיבר עם חברת החשמל, וזה לא קו מתח גבוה אלא רק כמעט. מה שאני בעצם מנסה לומר הוא שסרטן זה לא משהו שאפשר לברוח ממנו, גם אם מאוד רוצים. נכון, אפשר להתאמץ לא להשתמש במיקרוגל לדוגמא, אבל אני אישית לא מצליח לדמיין את חיי ללא סלולרי, אינטרנט, מחשב ואוויר חם לפעמים. אין לכם מושג כמה זה מתסכל להשתמש בטלפון, כשאין לכם מושג מי מאזין לכם בקווים השניים. אי אפשר לדבר חופשי, אפילו לא עם שמות קוד, שכן אז ההורים שלי בוודאי יחשבו שאני עושה סמים, וחבל לתת להם לחשוב ככה בדיוק בתקופה שאני קצת קצר והרבה צריך אותם.

כמה דברים:

• אני רוצה לקחת בחזרה את מה שכתבתי על חנוכה. "חג מושלם"? "נוצץ ומלא גלאמ?" על מה לעזאזל חשבתי לעצמי כששירבטתי את התיאורים האלה? החג הזה רחוק מלהיות מושלם או נוצץ, בדיעבד כמו כל חג אחר. בשבת התארחו אצלנו כמה אנשים, פלוס אח של אמא שלי שחזר מארה"ב. בחיי ששכחתי כמה משהו יותר נוצץ מקריסטלים יכול להיות מזוייף וההפך הגמור ממושלם.
• אם יש לי קוראים מאזור הצפון, כדאי לכם לדעת שב-29 לחודש, שזה אומר יום שישי האחרון לחודש דצמבר, מתקיימת הופעת בכורה ל"טריאלוגו", שכמו שאפשר להבין מהשם כוללת שלוש בנות מוכשרות במיוחד: אסטאר חזן, חן פפיסמדו ואיילה קלמן. זה קורה בפאב הפרה, בשבי ציון, ואני אהיה שם. פרטים אצל חןחן בבלוג. פלוס: אם אתם מהצפון תגיבו, אני רוצה לבדוק משהו J. ובאותה חשיפה, כדאי לכם ללחוץ כאן, ולבקר בבלוג הסיפור-בהמשכים היפה בישרא, ואני לא מגזים.
•  מקסימיליאן הֶקר מגיע לארצנו, ואני ממש רוצה ללכת. מי רוצה ללוות אותי?
• למה לנתק אם אפשר לקרוע? בעת כתיבת הפוסט התחשק לי לנפוש קצת (להתרחק מהבית, נו) ושלחתי מסרון מסנג'רי לדודתי, וגם אחד לבת דודתי, כדי שתבוא גם. כך יוצא ידידיי, שרבים הסיכויים שאצא מחר למסע אל ערי הסרטן- חיפה ות"א . מי אמר להסתכל לסכנה בעיניים ולא קיבל?
• האישיות שלי סרבה שיתארו אותה בשורה אחת, היא אמרה שמגיע לה יותר. כתבתי את זה היום וזה התיאור שיחליף את הציטוט בכותרת. גם האייקון הוחלף לאחד יותר מגניב, עם ראשי התיבות של גרינר סינרי:
                                
  

היום החלטנו אני וסאפשיין להפגין אזרחות למופת ולצאת להפגנה למען עתיד החינוך ושכר המורים, תחת הקריאה לממשלת ישראל: "אל תחצו את הגבול!". הסכמנו לשבור את רצף-זמן-החופשה הבלתי שביר שלנו, ולקום בשבע בבוקר. הגענו כל אחד במכוניתו הוא אל עבר אבן גבול ראש הנקרה- חמישים מטר מהחיזבאללה וחצי מטר מסכנת נפילה למים הטריטוריאליים של לבנון. הגענו שעה לפני הזמן וניצלנו אותו היטב לצורך שאיפת אוויר מורים צלול כיין ונקי מריח פחיות טמבור.

בהתחלה ניסו לתקוע בידינו כל מיני שלטי מחאה מגניבים (בחיי שחשבתי שכל אחד מכין את השלט המגניב שלו בעצמו!), אבל הידיים שלנו לא נועדו לשלטים אלא לתמונות. "!press" אחד וגמרנו עניין..

זה היה נחמד לפגוש את המורים והמנהלים, שהתגלו כהיפוקרטים גמורים. היה נחמד גם לפגוש תלמידים אחרים ועיתונאים. רן ארז נאם והמורים צעקו. המורה לספרות ומנהלת בית הספר שלי נאמו גם הן, וגם ראש עריית מעלות, וראש מועצת מעלה יוסף. כמה הופעות ושאר שיט'ס ואני וסאפשיין עפנו לעיר הנהר ללאנצ', משם לביתי לשלוח את התמונות לוואלה!, ומשם לקפה לדינר.

חלק קטן מהתוצאות כאן (תגדילו את התמונות מראש הנקרה עד הסוף לקרדיטי) וחלק נוסף לפניכם.

כמה דברים:

• מעניין כמה ליתיום יש בטיפות הגשם הנקיות שטפטפו בימים האחרונים.. מאז שהגיעו ימים של חורף מצב הרוח שלי יציב ואיתן לחלוטין.
• אני מצטער שהפוסטים קצרים מתמיד בזמן האחרון, אבל היי! בפוסט הזה התמונות הן העיקר!
• בלי להתרברב יותר מדי, אני חושב שיצאו לי תמונות מדהימות.. אלה לא הכל, יש חלק שצריך לסדר, ומחר הוא יופיע (:

עימדו עם הסמן על התמונות לקבלת פרטים!