איך מתחילים לכתוב פוסט בידיעה ברורה שאין באמת על מה לכתוב? בדיוק כך, בהצהרה גלויה ואמיתית הקוראת לקוראים לא להתאכזב. דיסקליימר אם תרצו.

אז האמת היא שלא נטשתי אתכם ידידיי, אפילו כתבתי פוסט אחד שצונזר מסיבות שונות, אבל הנני כאן! מוכן ומזומן לכתוב את הפוסט האולי ראשון שאין בו באמת נושא מרכזי אחד. אפילו בפוסטי "תקציר הימים האחרונים" מימים עברו יש נושא מרכזי מסויים. הפעם אין, פשוט כי לא היו 'ימים אחרונים'; בימים האחרונים שלא באמת היו ימים כי אם לילות, מצאתי את עצמי רוב הזמן במיטה, חשוב לציין שלבדי ,ישן, ולא כי רציתי לישון או כי התאמצתי יותר מדי. זה התחיל ממריחה מוגזמת של השעות הקטנות, המשיך במרתונים מכוונים של סדרות שהזמן היחידי לראות אותן היה הלילה המאוחר, ונגמר באיבוד טוטאלי של מימד הזמן שהתבטא בשינה באמצע היום בלי לדעת בכלל מה השעה. פעם חשבתי שזה יהיה נחמד ללכת לאיבוד בתוך הזמן, היום אני יותר מדי תלוי בו בכדי לאבד אותו, ובכלל אני צריך איזה מימד זמן כזה משלי. אחד יותר יציב ולא כזה שלפעמים דקה נראית בו כשניה ולפעמים שנייה כנצח, אחד שלא יכבה לי את השמש לפני שאספיק לכתוב ולא ידליק אותה לפני שאספיק לחשוב. פעם כתבתי באיזה שיר ש"נראה שהנצח הוא לא רק זמן, הפאזל הושלם כבר ממזמן" ועכשיו זה נכון מתמיד. אם אתייחס לכתיבת הבלוג הזה כפאזל, נראה כי אני זורק לכם בכל פוסט כמה חלקים ממנו, נותן לכם להרכיב אותו, למרות שאני בעצמי לא יודע איך נראית התמונה על האריזה שלו.

כמו ילדה קטנה ומעצבנת, כך מתנדנדת לה האופטימיות במוח שלי בזמן האחרון. וכמו אותה ילדה שמנסה להבין מה לעזאזל כל כך כיף בלהתנדנד (זה עושה לי סחרחורת בטירוף) כך אני בעצמי לא מבין מה כל כך נחמד באופטימיות שנחתה עליי פתאום למרות שיש לי את כל הסיבות בעולם להיות פסימי, מופיעה ונעלמת כמו החברה שלנו מוזה.

היום בבוקר החלטתי ללכת לישון בשבע, אך לא לפני שראיתי את חדשות הבוקר. היה שם חזאי אחד, שחזה שביום רביעי תתרחשנה אחת מהסיטואציות הבאות: או שלא יהיה כלום, או שתהיה סערה שהארץ לא ראתה כמותה בזמן האחרון, או שזה יהיה משהו באמצע. הבנתי שיותר נמוך מזה כבר לא אראה לפני שאלך לישון, וכיביתי את הטלוויזיה. למרות שהחורף מסרב בתוקף להגיע, ולמרות שיש לי הרגשה שאני הולך ליפול בלימודים, ולמרות שאני צריך ללכת לצו ראשון, ולמרות שאני חסר בטחונות כספיים משל עצמי, ולמרות שאני לא מתקדם לשום מקום בחיים, אני ממש לא פסימי. מן הרגשה מוזרה כזאת שאין לי מושג למה אני אופטימי, ויותר מכך לא ארחיב בעניין (מי שקראה את הצנזורה יודעת על מה אני מדבר).

כמה דברים:

• אתם הרבה יותר ממוזמנים להצטרף לטבעת החורף "Winter 2007" שברשימות .
• אני מקווה מאוד שלא נלמד ביום ראשון. או שני. בכל משך החופשה הכפויה הזו הגעתי למסקנה אחת: אני לא טיפוס של דברים שאני לא אוהב (ע"ע: תנ"ך, מתמטיקה, ספורט, אנגלית, היסטוריה, תעבורה וכו'..).
• הרי לכם תמונה עדכנית של גרינר סינרי, מהיומולדת של איילה (מזל טוב!). אני רוצה לקרדט את עדן אחות של חןחן על הצילום .

היום החלטנו אני וסאפשיין להפגין אזרחות למופת ולצאת להפגנה למען עתיד החינוך ושכר המורים, תחת הקריאה לממשלת ישראל: "אל תחצו את הגבול!". הסכמנו לשבור את רצף-זמן-החופשה הבלתי שביר שלנו, ולקום בשבע בבוקר. הגענו כל אחד במכוניתו הוא אל עבר אבן גבול ראש הנקרה- חמישים מטר מהחיזבאללה וחצי מטר מסכנת נפילה למים הטריטוריאליים של לבנון. הגענו שעה לפני הזמן וניצלנו אותו היטב לצורך שאיפת אוויר מורים צלול כיין ונקי מריח פחיות טמבור.

בהתחלה ניסו לתקוע בידינו כל מיני שלטי מחאה מגניבים (בחיי שחשבתי שכל אחד מכין את השלט המגניב שלו בעצמו!), אבל הידיים שלנו לא נועדו לשלטים אלא לתמונות. "!press" אחד וגמרנו עניין..

זה היה נחמד לפגוש את המורים והמנהלים, שהתגלו כהיפוקרטים גמורים. היה נחמד גם לפגוש תלמידים אחרים ועיתונאים. רן ארז נאם והמורים צעקו. המורה לספרות ומנהלת בית הספר שלי נאמו גם הן, וגם ראש עריית מעלות, וראש מועצת מעלה יוסף. כמה הופעות ושאר שיט'ס ואני וסאפשיין עפנו לעיר הנהר ללאנצ', משם לביתי לשלוח את התמונות לוואלה!, ומשם לקפה לדינר.

חלק קטן מהתוצאות כאן (תגדילו את התמונות מראש הנקרה עד הסוף לקרדיטי) וחלק נוסף לפניכם.

כמה דברים:

• מעניין כמה ליתיום יש בטיפות הגשם הנקיות שטפטפו בימים האחרונים.. מאז שהגיעו ימים של חורף מצב הרוח שלי יציב ואיתן לחלוטין.
• אני מצטער שהפוסטים קצרים מתמיד בזמן האחרון, אבל היי! בפוסט הזה התמונות הן העיקר!
• בלי להתרברב יותר מדי, אני חושב שיצאו לי תמונות מדהימות.. אלה לא הכל, יש חלק שצריך לסדר, ומחר הוא יופיע (:

עימדו עם הסמן על התמונות לקבלת פרטים!

כי הגיע הזמן לחשוף קצת. (וגם בגלל מחסור בימים מעניינים...)

ביום שני יש לי מבחן ראשון השנה בתקשורת. יש לי מן קטע כזה עם מבחנים, שאם הראשון טוב, כל השנה תהיה טובה, ואם הראשון גרוע במשך כל השנה אספוג מבחנים עכורים ומצחינים. על מנת למנוע פאשלות של הפעם הראשונה, וכי (טוב נו) הפכתי לבן אדם שפחות מאמין ביכולות שלו, החלטתי להתחיל ללמוד למבחן היום, דבר שלא התרחש בפועל. הוצאתי את המחברת מהתיק, שמתי אותה על השולחן, והחלטתי שמעיצוב לריטוש ארפרף קצת בדפים כדי לרכך ולו במעט את ההתמודדות במבחן. בסופו של דבר, שום דף לא הועבר, והדבר היחידי שנכנס למוח שלי זה שרידנ'ס.

בכל מקרה, לפניכם תמונות הלקוחות מתוך מחבורותיי השונות. השרבוטים האלה, שאגב, מה שאתם רואים כאן זה כלום, מתקדמים עם ההתחרפנויות ככל שהשנה מתקדמת. בהמשך תמונות מחדרי (:

[מומלץ לצפייה ברזולוציה של 1600X1200] 

ועכשיו לקצת תמונות מהחדר.

כמה דברים:

• נרקיסיזם? יכול מאוד להיות. התעלמו משגיאות הכתיב באנגלית (אם יש, ויש).
• אני לא כותב בחיים משני הצדדים של הדף. אם יש לכם ספק, זו המנורה.
• הבלוג במצב תנופה רציני. אם אתם קוראים קבועים, תעשו מנוי. מי שרוצה להחליף לינקוקים, שרק יגיד.
• לאחר אכזבה עמוקה מהסינגל הראשון, 1973, התגלה האלבום החדש של James Blunt כמומלץ ושווה ביותר בשלמותו!
• הכתבה לבית וואלה הועלתה בלית ברירה לאתר של בית הספר שלי. כנראה שזכויות יוצרים זה לא מה שחשוב בכברי (: 

 " Cause there's no comfort in the waiting room,

just nervous paces bracing for bad news..

Then the nurse comes round and everyone lifts their head ..

And I'm thinking of what Sarah said,

that love is watching someone die.

So who's going to watch you die ?.... "

[ death cab for cutie - what Sarah said ]

". . . . Sometimes it's faded     

Disintegrated

       For fear of growing old

Sometimes it's faded

Assassinated

              For fear of growing old . . . . "

    [ placebo - this picture ]